זה אולי מוקדם מדי, ובטח גם מעורב במשאלת לב, אך השבוע נרשמה נקודת מפנה קלה ומעוררת אופטימיות זהירה; אולי במערכת הבחירות החמישית תצליח המערכת הפוליטית להשתחרר מאובססיית כן או לא ביבי. ביום רביעי התייצב ראש הממשלה לפיד מול סיעת יש עתיד לנאום הרשמי לפתיחת מסע הבחירות. הוא הזכיר פעם אחת את נתניהו, כשטען שלא הוא הנושא. שלילתו התחלפה בשלילת הקצוות. הוא מכוון לאיתמר בן־גביר, שלא הוזכר ישירות, ולפי גורמים ביש עתיד גם לרשימה המשותפת, שהוא טוען שהוא שולל הקמת קואליציה איתה. לפיד הבטיח ממשלה לאומית יציבה ורחבה. הטקסט דומה מאוד לזה שנשאו גנץ וסער, שגם הם החליטו, בינתיים, לא למקד את האש בנתניהו.
קמפיין ארוך לפנינו, ונתניהו הוא עדיין קו השבר שמגדיר את הפוליטיקה הישראלית, אבל הבחירה של לפיד לא למקד בו את נאום הבחירות הראשון שלו עשויה לבשר על הרפיה קלה מהאובססיה שמשתקת את המערכת הפוליטית. גם בסקרי העומק של המפלגות מסתמנת קבוצה גדלה של מתנדנדים, ששאלת נתניהו אינה השיקול הראשון ובטח לא היחיד שלהם בבואם לקלפי. בשיחה סגורה לפני כמה חודשים שלל לפיד ממשלת אחדות עם נתניהו, גם אם יהיה ראשון ברוטציה. אבל משהו בנימה משתנה. אולי גם בשל ההבנה שלא מסתמנת קואליציה אחרת שיכולה להשאיר אותו בלשכת ראש הממשלה.
כמה שעות אחרי נאום לפיד עלו אלפי צעירים לנקודות התיישבות חדשות ביהודה ושומרון, במבצע של תנועת נחלה. התאריך למבצע נקבע לפני הקדמת הבחירות, אבל התזמון הזכיר שלימין יש מה להציע מלבד "רק נתניהו". ספק אם אפילו אחת מהנקודות תישאר בשטח באופן רציף, אבל זו הייתה הפגנה יעילה בעד הקמת יישובים אחרי שנים של קיפאון מול בנייה פלסטינית מתרחבת בשטחי C, שהשיבה את הנושא לתודעה. זה ההישג הגדול של דניאלה וייס: לא היישובים שהוקמו ולא משך הזמן שישרדו, אלא סחיפת אלפי בני נוער טובים למעשה ציוני בימי החופש הגדול.
כשחזרתי מהשידורים מהתכנסות הפעילים בגוש עציון אספתי שני טרמפיסטים, תלמידי ישיבות תיכוניות בני 16 ו־17. שניהם נולדו אחרי ההתנתקות, ולא חוו שום פינוי סוער ושום מעשה התנחלות עיקש. הם אינם מכירים את הדחפורים לא מהצד שבונה ולא מהצד שהורס. הם אמנם השתתפו בכמה הפגנות זועמות נגד עצם קיומה של הממשלה, אבל לא התעמתו באמת עם פעולותיה. זו הפעם הראשונה שהם משתתפים באירוע כזה, אחרי שרק גדלו על הסיפורים. שניהם, כמו רוב חבריהם שהשתתפו במבצע ההתיישבות, עדיין לא בעלי זכות הצבעה, אבל זה כנראה יקרה בבחירות שאחרי הבחירות הקרובות. אפשר רק לקוות שייקח קצת יותר משנה או שנתיים עד אז. ומי יודע, אולי כשיגיע זמנם להתייצב בקלפי, השאלה כבר לא תהיה כן או לא נתניהו.
האיחוד המתבקש בשמאל נסוג השבוע צעד אחד לאחור אבל גם צעד שני צעדים קדימה: מרב מיכאלי, שנשבעת לרוץ בלי מרצ, נבחרה ברוב לא אופייני לכהונה שנייה בראשות מפלגת העבודה, אבל האישה היחידה שיכולה אולי לשנות את עמדתה של מיכאלי החליטה לחזור למרצ. רמז ראשון לשובה האפשרי של זהבה גלאון הופיע במאמר שפרסמה לפני חודש בעיתון הארץ. בבוקר היום שבו הודיע בנט על סיום דרכה של הממשלה, גלאון יעצה לבנט לפרק את החבילה בעצמו: "התפטר ביוזמתך. אם עליך ללכת, לך בראש מורם — כדי שזה יהיה הזיכרון הציבורי האחרון ממך בתפקיד". בנט כבר הכריע לעשות זאת ולא הזדקק לעצה, אבל היה יכול להתנחם בהמשך המאמר: "פרוש לך לשדה־בוקר משלך, כתוב ספר והנח לציבור להתגעגע אליך. זה יקרה. פה ושם תאמר משהו בארשת ממלכתית, כדי שייזכרו בך. ואחרי זמן קצר אולי תשוב ותהיה התקווה החדשה של הציבור". גלאון יעצה לבנט, אבל דיברה מהרהורי ליבה. והנה, פחות מחמש שנים חלפו מאז פרשה מהפוליטיקה והספידה את מרצ, ועד שהמפלגה הגוססת הזעיקה אותה למשימת ההחייאה. היא פרשה, הם התגעגעו.
גלאון עוד לא ניצחה בפריימריז, אולם כבר מכתירה את עצמה כ"מנהיגת מרצ", נפגשת עם לפיד ומדברת על מו"מ עם העבודה. עם כל הכבוד לבאזז הראשוני סביב הצטרפותה למרוץ, גם היא מבינה שריצה לבד היא סיכון שעלול לרסק את המפלגה. דווקא בתום שנה בשלטון אחרי שני עשורים באופוזיציה, מרצ מתפוררת: שלושת השרים המכהנים מטעמה פרסמו הודעות פרישה; עיסאוי פריג' ותמר זנדברג ילכו הביתה, ניצן הורביץ יהפוך לח"כ פשוט. מפלגת השמאל הוותיקה, שניווטה לעיתים את הספינה האידיאולוגית של ישראל כולה, מתנדנדת על אחוז החסימה. תרומתה לנפילת הממשלה לא נסלחת בעיני בוחרים רבים, המעדיפים את לפיד שמציע שלטון או את מיכאלי שמציגה סדר יום שאינו מתבוסס ומתאבסס בזירה המדינית.
מוזיקת הרקע שליוותה את גל הפרישות ממרצ הייתה של ביקור ביידן, דווקא בגלל מה שלא היה בו. לראשונה מאז ועידת קמפ־דיוויד ביולי 2000, נשיא אמריקני מהמפלגה הדמוקרטית פגש ראש ממשלה ישראלי מהמרכז-שמאל, והסוגיה הפלסטינית הייתה בקושי הערת שוליים. "פתרון שתי המדינות" אינו רלוונטי אפילו בעיני חסידיו הוותיקים, וזו אולי הבעיה האמיתית של המפלגה. בשם ההבטחה "רק לא ביבי", שהפכה לדגל האחרון והיחיד, השמאל התפשט השנה כמעט מכל ערכיו האחרים – ואפילו בתחום הזה, מרצ הייתה החוליה החלשה בגוש.
בצפייה ראשונה המונולוג של אראל סג"ל ריגש אותי. הקריאה לפיוס פנים־ימני שנשמעה באולפן ערוץ 14 יצאה מהלב ונכנסה אל הלב. בצפייה נוספת קשה היה לפספס את הנחות היסוד שליוו אותה. אם מעוניינים בפיוס אמיתי, שווה להתעכב עליהן.
בדברי סג"ל היו שתי נקודות חשובות: קריאה למחנה תומכי ביבי "להוריד דציבלים" ולזכור ש"השנאה מקלקלת את השורה", והכרה בכך שגם מי שחשב אחרת בימין עשה "בחירה לגיטימית וציונית" משיקולי טובת המדינה. אחרי שנה שהממשלה, תומכיה, או כל מי שהעז להציג עמדה מורכבת לגביה הואשם במניעים פסולים – מתאוות שלטון ועד שנאת מזרחים – האמירה הזאת היא בסיס חשוב ומתבקש למחלוקת לשם שמיים, שבה שני הצדדים מכירים בכך שגם בדעה החולקת יש "לשם שמים". אבל סג"ל הצמיד מיד להבנה הזאת דרישה שמעט מטשטשת אותה: "תודו שטעיתם". זה כבר לא פיוס אלא המשך ההתנצחות, ודאי כשהמחלוקת היא עניין מובהק של ההווה, שבסבירות לא מבוטלת ייבחן בסתיו הקרוב: מה יקרה אם שוב נתניהו לא יצליח להרכיב ממשלה?
כמו אחרי הבחירות האחרונות, השאלה הייתה ונותרה אם בהיעדר הכרעה נכון למדינה (ולמחנה הלאומי) למצוא פשרה עם הצד השני או לצאת לסיבוב בחירות נוסף. סביר שגם הפעם יהיו תשובות שונות לשאלה הזאת באגפים שונים של הימין. גם אם "הניסוי נכשל", ומעשית ודאי שהוא נכשל, הנקודה העקרונית נותרה: מה קודם – טובת המחנה או טובת המדינה, המלך או הממלכה?
הושטת־יד מבורכת בכל תזמון, בטח בימי בין המצרים, ואין לי שום ספק בכנות כוונותיו של אראל, אבל העיתוי ערב הבחירות מחייב הבנה: אם זהו תמרון טקטי בשל מצוקה אלקטורלית, זה יורגש מיד, ולקריאה לפיוס לא יהיה כל ערך. שורות המחנה שהידלדלו במסעות טיהור לא יתמלאו בשם המאמץ לגרד הכרעה בבחירות מול השמאל. וטוב להזכיר את המובן מאליו: המשפט "אנשים אחים אנחנו" נכון לא רק לאנשי ימין. המחנה הציוני, "בני הרצל", כולל רבים וטובים מהצד השני של המתרס. הקרע הפנימי בימין כואב יותר כי הוא קורע חברויות ומעכיר משפחות, אבל הסכנה האמיתית היא בקרע הגדול של החברה הישראלית על שום דבר. על רק ביבי ורק לא ביבי תחרב חלילה ירושלים.
אפשר לנהל מאבק פוליטי נוקב, נחוש, עוקצני ומר, אבל לא לחנך לשנאה. המהות חשובה מהסגנון, אבל לעיתים הסגנון הופך למהות. המבחן האמיתי יהיה לא בהשפרצת לֶבֶּן על עצמך באולפן, אלא בהפסקת התזת הרפש מתוך אותו אולפן לעבר כל מי שחושב אחרת.
