העובדות ברורות, גם אם לא מוכרות מספיק. בכל שנה נבנים בשטחי C ביהודה ושומרון מאות ואלפי מבנים בלתי חוקיים של ערבים. חאן אל־אחמר הוא רק דוגמה אחת, ידועה ומפורסמת, אבל כמותו פזורים בכל רחבי השטח עוד מאחזים רבים.
כל מי שמכיר את הנושא יודע שלא מדובר בהתיישבות ספונטנית או מקרית. היא מתקיימת באזורים שבשליטה ישראלית, מתוכננת בידי הרשות הפלסטינית, ומסתייעת במימון האיחוד האירופי וגופים בינלאומיים. זה לא סוד. מוחמד אשתייה, ראש הממשלה הפלסטיני, מספר במפורש בראיונות שהרשות הקימה "צוות שטחי C" העוסק בחיזוק הנוכחות הערבית באזורים הללו. מי שיקפוץ לבקר במקבצי הבנייה יוכל גם לראות את סמל האיחוד האירופי מתנוסס בגאון על מבנים וציוד.
ואיפה מדינת ישראל בסיפור הזה? נעדרת לחלוטין. כוחות הביטחון ואנשי המנהל האזרחי אינם נוקפים אצבע כמעט מול היקפי הבנייה וסלילת הכבישים. ארגונים חשובים כמו תנועת רגבים ופורום שילה, וגם רבש"צים של יישובי יו"ש, מתעדים באופן שוטף את הפעילות הפלסטינית הבלתי חוקית, אבל הרשויות בישראל לא עושות דבר. במקרה הטוב מונפק צו הריסה שלעולם לא ימומש, ולעיתים אפילו המעט הזה לא נעשה. היתרי הריסה מפורשים מבתי המשפט יושבים על המדף ומעלים אבק.
את מה שמדינת ישראל יכולה וצריכה לעשות מול הבנייה הפלסטינית ראינו השבוע במפגן כוח חסר פרופורציות שהפעיל בני גנץ, ראש הרשימה שגדעון סער וזאב אלקין יתמודדו בה. הניסיון של דניאלה וייס ותנועת נחלה להקים מאחזים בכמה נקודות אסטרטגיות נתקל בכוחות סדירים בהיקף שלא היה מבייש מבצע לכיבוש עיירת מחבלים. דרכי עפר שמיועדות לשימוש ביטחוני נחסמו בעפר, מחשש שיהודים יעשו בהן שימוש. פקחי המנהל האזרחי עצרו מכוניות בחשד שהמים שנשאו מיועדים לבני הנוער שעלו להקמת היישובים.
אפילו שוטרי תחנת שר"ת בדרום תל־אביב, שבקושי מצליחים להתמודד עם הסמים והפשיעה באזורם רווי המסתננים, גויסו למטרה החשובה הזו ונשלחו לישיבת ההסדר אורות שאול כדי להזהיר את התלמידים לא לעלות על האוטובוסים שיצאו לכיוון השומרון. ואם זה לא מספיק, אז אלוף פיקוד מרכז חתם על צו לסגר כולל ביהודה ושומרון, המאפשר לחיילים למנוע מאזרחים ישראלים מעבר במחסום, לפי שיקול דעתם.
בהודעות שהוציאו דובר צה"ל והשר לביטחון הפנים הם "הזכירו" שהקמת המאחזים היא צעד בלתי חוקי. אלא שהפער הזה, בין האדישות המוחלטת כלפי הבנייה הפלסטינית חסרת המעצורים ובין המלחמה הבלתי פוסקת בכל ניסיון התיישבות יהודי, מלמד שזו לא שאלה של מה "חוקי" ומה "לא חוקי". המפות ותצלומי האוויר שהציגו אנשי "נחלה" הראו כיצד מול כל נקודה קטנה שניסו להקים יושבים באין מפריע עשרות מבנים ערביים שהוקמו ללא היתר. לשם כוחותיו של גנץ לא הגיעו. שאלת החוקיות לא מעניינת את השר לביטחון הפנים, את שר הביטחון וגם את המנהל האזרחי.
מהתנהלות רשויות המדינה נדמה שאחרי שמסרו את שטחי A ו־B לידי הפלסטינים, התקבלה החלטה דה־פקטו לוותר גם על שאר חלקי יו"ש. בלי דיון ציבורי, בלי החלטת ממשלה ובלי לספר לאף אחד. יד אחת עוצרת כל יהודי שמנסה לבנות, ויד שנייה מפקירה את השטח לטובת הערבים.
ביום שישי שעבר נסעה שיר לב יחד בעלה תום וארבעת ילדיהם מביתם שברמת־גן ליישוב פסגות שבבנימין. במהלך הנסיעה בכביש 60, סמוך לכפר לובן א־שרקיה, מחבלים ערבים ניסו לרצוח את בני המשפחה באמצעות השלכת אבנים גדולות על מכוניתם. אחד הסלעים ניפץ את חלון המושב הסמוך לנהג, פגע בעוצמה בפניה של שיר, וגרם לה לשברים מורכבים רבים.
כמה חבל שהאירוע הזה, כמו אינספור ניסיונות לרצח יהודים באמצעות יידוי סלעים מדי שנה, חודש, שבוע ויום, לא הצליחו לגרום לשר הביטחון להציף את יהודה ושומרון בכוחות כמו אלה שנשלחו לצורך המאבק החשוב כל כך בתנועת נחלה. מניעת הקמה של מאחז שווה כנראה יותר משמירה על חיים של יהודים. עניין של סדרי עדיפויות.
