הדרמה שלשום בבית המשפט המחוזי בתל־אביב – ביטול כמה מהאישומים נגד שאול ואור אלוביץ' בתיק בזק – גררה תהודה תקשורתית בעיקר בגלל הנגיעה לכאורה לתיק 4000 במשפט נתניהו, שבו מואשמים אלוביץ' ונתניהו בעסקת שוחד. השאלה שעלתה מיד היא אם לביטול שניים מהאישומים המרכזיים בתיק שנידון בתל־אביב תהיה השפעה על משפט נתניהו בירושלים. התשובה, שתאכזב רבים, היא שלילית. אף שחלק מהאירועים משותפים לשני התיקים, העובדות שכתבי האישום מתבססים עליהן שונות, וכך גם השאלות המשפטיות המונחות בבסיסם.
תיק בזק, שבימים כתיקונם לא היה מעניין איש מלבד עורכי דין תאגידיים, נוגע בעיקרו לעולם דיני החברות. בחברה ציבורית שמניותיה נסחרות בבורסה יש שני סוגים של בעלי מניות: בעלי השליטה, שבדרך כלל מחזיקים ברוב מניות החברה, והציבור הרחב, אני ואתם, שמחזיק במניות המיעוט בעיקר דרך כלי השקעה (קרנות פנסיה והשתלמות, קופות גמל, קרנות נאמנות ועוד). מטרתה הבסיסית של כל חברה עסקית היא ליצור רווחים לכל בעלי המניות, קטנים כגדולים. במצב עניינים רגיל, האינטרס של בעל השליטה ושל בעלי מניות המיעוט הוא זהה: להרוויח כמה שיותר. אולם לא פעם קורה שהאינטרס של בעל השליטה, שמחזיק בזכות לנהל את החברה, אינו זהה לאינטרס של החברה עצמה, ואם הוא יגרום לחברה לפעול לפי רצונו, ייפגעו בעלי מניות המיעוט, שהם כאמור הציבור הרחב. כדי להתמודד עם החשש הזה באו לעולם דיני החברות, המגבילים במקרים מסוימים את פעולות בעל השליטה בחברה ציבורית.
אחד המצבים הללו הוא מה שמכונה בשפת המשפטנים "עסקאות בעלי עניין". הכוונה היא למצב שבו החברה עושה עסקה עם בעל השליטה, או עם גורם אחר שקשור אליו. במצב כזה בעל השליטה עלול לפעול באופן שהעסקה תהיה משתלמת מאוד בשבילו, אך הרבה פחות לחברה ולבעלי מניות המיעוט.
במקום להסביר זאת באמצעות דוגמה דמיונית, ניגש ישר למקרה שאנחנו עוסקים בו. איש העסקים שאול אלוביץ' היה עד לפני כמה שנים בעל השליטה בחברה הציבורית בזק, שהוא החזיק בה באמצעות חברת יורוקום שבבעלותו. בזק עצמה החזיקה אז בבעלות על מעט פחות ממחצית מניות חברת הטלוויזיה בלוויין יס. את שאר המניות של יס החזיק אלוביץ' באמצעות חברות פרטיות שבבעלותו. בשלב מסוים, כאשר אלוביץ' נזקק למזומנים, הוא ביקש למכור את מניות יס שבבעלותו לחברת בזק, שבקופתה היו די מזומנים לצורך הרכישה. היתרון לאלוביץ' ברור, אך מי ידאג לכך שהעסקה תהיה טובה עבור בזק, ועבור הציבור הרחב שמחזיק במניותיה?
המנגנון שדירקטוריון בזק החיל כדי להבטיח זאת מכונה "ועדה בלתי תלויה". בוועדה היו חברים חלק מחברי הדירקטוריון שאינם קשורים עסקית לבעל השליטה או כפופים לו, ותפקידם היה לדאוג שהעסקה תשתלם לבזק ולא רק לאלוביץ'. הם בחנו את תנאי העסקה וניהלו את המשא והמתן מול החברה הפרטית של אלוביץ', שהחזיקה ביתרת המניות.
לצורך כך הם התקשרו עם חברה חיצונית שניהלה את המו"מ ושכרו גם שירותי ייעוץ חיצוניים, כל זה במטרה לוודא שהעסקה שתושג תהיה דומה ככל הניתן לעסקה רגילה, בין שני גופים עסקיים שאינם קשורים זה לזה. אולם, בכתב האישום נטען כי מזכירת הוועדה העבירה לבעל השליטה בבזק שאול אלוביץ' ולבנו אור, בכיר בקבוצת יורוקום, מידע על הדיונים ועל חוות הדעת שקיבלה הוועדה.
הפרקליטות טענה שדיוני הוועדה הבלתי תלויה היו חייבים להיות סודיים, והעברת החומרים לבעלי השליטה היא קבלת דבר במרמה והפרת אמונים בתאגיד (שאינה זהה להפרת אמונים של עובדי ציבור). אך השופטת מיכל אגמון־גונן לא קיבלה את הטענה. לשיטתה, במשך ניהול המו"מ על עסקת יס ועל עסקה נוספת שכתב האישום עוסק בה (בין יס ובין חברה נוספת בשליטת אלוביץ', חלל תקשורת), לא הייתה כל חובה לשמור בסוד את דיוני הוועדה. ממילא, העברת פרטים מהדיונים לא הייתה אסורה, ומי שקיבל את הדיווח לא עבר כל עבירה פלילית.
האם החלטת המחוזי בתל־אביב נכונה? בית המשפט העליון יידרש כנראה להכריע בכך, לאחר שהפרקליטות תערער על ההחלטה. אולם כבר כעת ברור שאין קשר בין התיק הזה ובין תיק 4000 ואישומי השוחד במשפט נתניהו. תיק בזק עוסק בתהליך אישור העסקה בתוך החברה, ושם הסכנה הייתה קיפוח זכותם של בעלי מניות המיעוט. תיק 4000 נוגע לאישור העסקה בידי משרד התקשורת, האמון על האינטרסים של כלל אזרחי ישראל. בין שני הליכי האישור אין קשר, וממילא שני כתבי האישום אינם קשורים.
אם לסכם: למרות המכה המורלית שספגה הפרקליטות מידי השופטת מיכל אגמון־גונן, משפט נתניהו לא יושפע מהעניין כלל וכלל. עדי תיק 4000 יחזרו לדוכן בעוד כמה חודשים, והפרקליטות תמשיך בניסיונה להוכיח שהתקיימו יחסי שוחד בין ראש הממשלה ושר התקשורת לשעבר בנימין נתניהו ובין הטייקון לשעבר שאול אלוביץ'.
צו פיוס וצו האמת
המונולוג המרגש של אראל סג"ל, אחד העיתונאים המוכשרים והנבונים ביותר בישראל 2022, נגע גם לליבי. לא היה צורך בהתזת גביע הלבן בסיום כדי לחוש שדבריו מגיעים מהלב. הקריאה לפיוס ולאחדות במחנה הימין חשובה במיוחד בעת הזו, לנוכח השיח הרעיל ברשתות, המעיב על יכולתו של הימין להתחבר לקראת הבחירות הקרבות. בלי הורדת גובה הלהבות, גם עשר מערכות בחירות נוספות לא יסתיימו בניצחון, ולכן חובה על כל אוהד ימין להושיט יד ליד המושטת של סג"ל. אך לצד זאת יש להיזהר מעיוות העובדות, ולהציג את אירועי השנה החולפת כהווייתם.
בניגוד לטענתו של סג"ל, מעטים בציונות הדתית תמכו בממשלת בנט־לפיד. ודאי שאיש לא התלהב מכך שבנט הוא "ראש ממשלה עם כיפה". נתוני התמיכה בימינה מעידים על כך בבירור. מלבד שוליים צרים, גם מי שהיו מסוגלים לבלוע שותפות עם לפיד או גנץ התקשו להשלים עם ממשלה שניצן הורוביץ הוא מבכירי שריה, ועם קואליציה התלויה במוצא פיו של מנסור עבאס. הניסיון לצייר את הציונות הדתית כמגזר שתמך בממשלת בנט־לפיד, ניסיון שסג"ל היה ממוביליו, חוטא לעובדות.
אמת, רבים מבני הציונות הדתית לא חולקים עם סג"ל, חבריו ורבים ממצביעי הליכוד את ההערצה היתרה לבנימין נתניהו, ומודעים היטב לחולשותיו. הם אינם מוכנים לצמצם את האידיאולוגיה הימנית שלהם לממדיה של התמיכה הגורפת והבלתי מסויגת בנתניהו. גם להם, ממש כמו לאנשי הליכוד, יש זיכרון ארוך, והם לא שוכחים, למשל, את הצבעתו של נתניהו בעד ההתנתקות, או את נאום בר־אילן בראשית כהונתו השנייה כראש ממשלה. הם נאמנים לאידיאולוגיה הימנית כפי שהם מבינים אותה, ובגללה התנגדו לקיומה של ממשלת לפיד־בנט, לא משום ה"בגידה" לכאורה במנהיג כזה או אחר.
היום, כמו בעבר, אין להתעלם מהפער הסוציולוגי בין רבים מאנשי הימין הציוני־דתי ובין תומכי הליכוד, אנשי הימין ה"מסורתי", בני הפריפריה והשכונות, המכונים "ישראל השנייה" בפי העיתונאי אבישי בן־חיים. יש נקודות השקה רבות בין הציבור הדתי־לאומי ובין הציבור המסורתי־מזרחי, ולצידן פערים לא קטנים. המחנה הלאומי הוא קואליציה. הקבוצות המרכיבות אותו שונות זו מזו, ודווקא לכן הוא מכונה "מחנה". בתוכו יש מחלוקות כואבות, והן לגיטימיות. אך מי שליבו את אש המחלוקת הפנימית לא עשו זאת, בלשון המעטה, רק לשם שמיים.
כעת חובה להתפייס, אך רק מתוך הצגה אמיתית של מה שקרה כאן בשנה האחרונה, אפשר לעבור לשלב הושטת היד הנחוצה כל כך.
