אריאל שנבל הסיק כאן בשבוע שעבר את המסקנות הנכונות מהדברים שנאמרו במפגש של ראש הממשלה יאיר לפיד עם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן: כשמצרפים את ההתרפקות של ראש ממשלת ישראל על ארץ התנ"ך להודאה של נשיא ארה"ב שתהליך מדיני מול הפלסטינים לא קיים ולא צפוי, "מקבלים ניצחון. ניצחון ענק של ההתיישבות הישראלית ביו"ש… של תנועה ששומרת על ארץ ישראל בכל יום ובכל שעה מפני הזיות 'שלום' מסוכנות וחסרות אחריות".
כן, הימין המדיני ניצח. עדיין צריך לפקוח עיניים ולהיזהר מפני גחמות שתמיד עלולות לצוץ בראשם של פוליטיקאים, אבל צריך להפנים שמפעל ההתנחלות ניצח. לא רק נשיא ארה"ב אלא גם שני מנהיגי השמאל־מרכז בישראל, ראשי יש עתיד וכחול לבן, מבינים זאת. רעיון שתי המדינות ירד מן הפרק. בשלב הזה למעשה, ומתוך כך בהמשך הוא עתיד להיעלם גם להלכה.
אלא שיש מי שלא רוצים שנדע שהימין ניצח ושהוויכוח ההיסטורי על פתרון שתי המדינות הוכרע. ולא רק בשמאל המובהק, העבודה ומרצ, אלא בעיקר בימין. ראשי קואליציית נתניהו פוחדים פחד מוות מהמסקנה הזו. הם מתפרנסים מהמחלוקת הזו. היא שווה להם מנדטים, והרבה. הדבר האחרון שהם מעוניינים בו הוא שהציבור בימין יחשוב שהמחלוקת מוצתה ויש להתקדם לשלב הבא. לכן הם מפחידים אותנו השכם והערב שהנה־הנה אוסלו חוזר.
השלב הבא, שנובע מתוך ההכרה שלנו בניצחון הימין המדיני וההתיישבות ביו"ש, הוא קיבוע הניצחון הזה. וקיבוע הניצחון הזה אינו המשכת ההתיישבות וחיזוק האחיזה המדינית ביהודה והשומרון על אפו ועל חמתו של השמאל־מרכז הישראלי, אלא דווקא איתו ביחד. רק הסכמה לאומית רחבה על הניצחון הזה תקבע אותו.
לא היינו רחוקים מכך. אילו נתניהו היה מתעקש מול ממשל טראמפ על תוכנית המאה, ולא מוותר בקלות כזו, ניצחון הימין המדיני ומפעל ההתנחלות היה מתקבע. לא רק בגלל עצם החלת הריבונות על שטחי C, שהייתה מחסלת את היתכנותה של מדינה פלסטינית, אלא בעיקר כי הדבר היה נעשה מתוך שותפות של מפלגת כחול לבן. רק כשחלק ניכר מהשמאל הישראלי שותף למהלך, יש לו משמעות היסטורית.
אפשר לומר זאת גם כך: בבחירה בין ממשלת ימין צרה שתיישב לדוגמה את חומש ואת אביתר על אפו וחמתו של השמאל, ובין ממשלת מרכז בהשתתפות השמאל־מרכז שתיישב רק אחת מהנקודות האלה, הבחירה שלנו חייבת להיות השנייה. רק הסכמה לאומית תקבע את ניצחון הימין ששנבל כתב עליו. עלינו להפסיק לשאוף להמשיך לנצח את השמאל. הוא כבר נוצח. עלינו לצרף אותו להסכמה לאומית רחבה, שגם אם לא תהיה הגשמת כל חלומותינו בשאלת ארץ ישראל, היא תוביל אליה בהמשך.
לא רק הימין המדיני ניצח את השמאל; גם "היהודים" ניצחו את "הישראלים". גם בציר הזה יש עדיין מי ששואפים לנצח את "הישראלים". יש מי שמפחידים אותנו באשר לזהותה היהודית של המדינה. הכנסת חמץ בפסח לבתי החולים היא מבחינתם עילה למלחמה. גם הם מבינים כמה מנדטים אפשר להרוויח מהבערת המחלוקת בין דתיים לחילונים וליבויה. אבל גם בנושא הזה, השאלה אינה איך ממשיכים לנצח את "הישראלים", אלא איך נותנים להם מקום תחת מטריית "היהודים". איך מכילים את היהדות שלהם כפי שהיא, מטפחים אותה ומחזקים אותה.
המהפכה הציונית נולדה ממרידה בדת ובמסורת. עכשיו, אחרי שלושה דורות, הגיע הזמן לחיבורה מחודש ליהדות. אין אפשרות להמשיך את חיוניותה בלי חיבור כזה. אנשי השמאל לא שכחו מזה להיות יהודים. זהותם היהודית חשובה להם. אם לא נדרוש מהם להיות יהודים כמונו אלא נאפשר להם להיות יהודים כמוהם, הם יוכלו להתחבר מחדש למקורות הזהות היהודית שלהם והיא תתפתח, תתחזק ותתעצם. כשאנחנו מתעקשים על כך שהזהות היהודית היא רק הזהות הדתית, ודווקא בנוסח המקובל בבית המדרש המסוים שלנו, ודווקא לפי ההכשר שלנו – הם נרתעים ובצדק.
ניצחנו. עכשיו צריך להושיט יד לשמאל, לפחות המרכזי והציוני, ולבנות איתו יחד הסכמה לאומית חדשה, הן בתחום המדיני הן באשר לזהות היהודית. מי ששואף להמשיך את המחלוקות גם אחרי שפג טעמן, לא טובת עם ישראל ומדינת ישראל ניצבת לנגד עיניו, אלא מספר המנדטים שהוא יכול לצבור.
