הדבר הראשון שהזיכרון מאתר הוא הריח. זה לוקח שניות ספורות. ערבוב משכר של ניחוחות מדורה, רמיסת קוצי סירה קוצנית ורגבי אדמה שמתהפכים בדריכת סנדל. ברגע אחד אני חוזר לאותו לילה חורפי, לפני קצת יותר משלושים שנה, בחורף 1991. הייתי אז נער בן 15 שמגיע בטרמפים לנקודה חשוכה ועלומה, מעט צפונית לצומת תפוח, כי הגיע הזמן לעשות מעשה. היה זה הלילה הראשון של המאחז רחלים, היום יישוב מן המניין בתחומי המועצה האזורית שומרון. תקענו יתדות, סייענו בהכוונת המנוף שהביא את הקרוואן, אמרנו שלא נזוז מכאן (ועוד לפני שהאיר הבוקר כבר מצאנו את עצמנו בבית), הרגשנו חלוצים. והנה הלילה, שרשרת הדורות ההתנחלותית ממשיכה, עם הניסיון של תנועת נחלה להקים כמה יישובים חדשים.
ביום רביעי בשעת ערב מוקדמת אני מגיע לנקודת ההתיישבות החדשה הקרובה ביותר לביתי שבפתח־תקווה, סמוך ליישוב ברוכין במערב השומרון. תוכנת הניווט מורה על נסיעה של עשרים קילומטרים, שאגמא בלא יותר מעשרים דקות. כלומר, המאבק הוא לא על אזור נידח בלב הישימון, מעבר להרי החושך. עשרים דקות מלב גוש דן המבעבע נדל"נית – אזור שאי אפשר לקנות בו דירה מתפוררת אם לא רכשת נכס לפני עשרים שנה או זכית בלוטו או בסבתא מרובת פרדסים – חלוצי דורנו רוצים להקים יישוב חדש, לגדל בו משפחה בנחת ובשלווה, עם אוויר שומרוני צלול כיין אבל גם עם אופציה לקפוץ בערב לסרט ולמסעדה בגוש דן.
למה צריך להילחם על כך, את זה כולם יודעים. האם נכון להילחם על כך? לפחות בקרב האלפים שנמצאים כאן הערב, אין בכלל שאלה. בהמשך הלילה יבקעו מחלוקות, אפילו קולניות, על הדרך הראויה והנכונה לעשות זאת, אבל אלה ויכוחים בתוך המשפחה שמטרתם אחת: להקים עוד יישובים, כי הגיע הזמן לעשות מעשה.
"זה גוש אמונים או גוש בורגנים?", תוהה איש מבוגר ושנון שעומד לידי, מביט בבני הנוער ומבליע חיוך. סנדלי השורש הם אותם סנדלי שורש, קופסאות השימורים זהות – ואולי אלה ממש באותן קופסאות שימורים מאותו לילה ברחלים, פשוט איש לא טרח לפתוח אותן אז, בדיוק כמו הלילה – וגם הנוער זהה. אבל כאן מסתיימות ההשוואות. כי כמעט בכל מובן אחר, המבצע של תנועת נחלה ברביעי בלילה, לפחות כפי שהוא נראה מהמקום שהגעתי אליו, משקף נאמנה את השינויים הגדולים שחלו בהתיישבות בעשורים שחלפו מאז אותו טרמפ חורפי לצומת תפוח.
קודם כול, המספרים. בהתחלה היו מאות, מהר מאוד ההערכות כבר הגיעו לאלפים. לא רק בני נוער, אלא גם משפחות על טפיהן. פעם היינו סופרים חילונים בהפגנות ימין, אבל היום אף אחד כבר לא מנסה לעשות זאת. במרחק של פחות מקילומטר בקו אווירי מהמאחז שוכן יישוב חילוני לחלוטין, ברקן. במרחק כמה דקות נסיעה נמצאת העיר אריאל, בעלת רוב חילוני מובהק. ולמרות זאת, לא יכולתם למצוא בין העולים והעולות חילוני אחד לרפואה. פעם העובדה הזאת הייתה מעוררת שאלות ותהיות, אבל היום המגזר חזק וגדול דיו לא להתבחבש בנושא, ועם קצת יותר ביטחון עצמי הוא סוחב את העגלה לבד ולא מתבכיין. אמת, יש בכך משהו נוגה, אבל זו גם הפגנת עוצמה.
שנית, הסמארטפונים. לא בטוח שהחבר'ה כאן היו מגיעים לנקודה סחופת רוח שאין בה קליטה סלולרית. הם אולי מתנחלים ומתנחלות שבאו לכבוש את הקרקע וליישב אותה, אבל בד בבד הם גם מעלים סרטונים לטיקטוק, מצטלמים בסלפי עם כל שמינית מפורסם, מדברים תל־אביבית שוטפת, ואל תתפלאו אם מחר תמצאו אותם בשופינג בקניון רמת־אביב. ההיברידיות הזו היא חלק מסוד הכוח המתנחלי של תשפ"ב, שהוא בפשטות עוד גוון צבע בישראליות, כזה שאי אפשר להוריד בשום כביסה או פינוי.
בתחילת הערב פזורים בשטח עשרות אוהלים. עם כניסת השוטרים למתחם ובהינתן פקודת הפינוי, האוהלים מתקפלים או מורמים בכוח. חלק מהמשפחות וגם הצעירים עוזבים את המקום באוטובוסים, שלוקחים אותם לנקודות איסוף באריאל ובברקן, ואנחנו נשארים עם הפגנת כוח של כמה מאות, רובם צעירים, מהגרעין הקשה. האווירה היא של מחנה בני עקיבא המשולב ביום הורים, וכמובן שוטרים שלא מתאימים לאווירה העולצת אבל לכולם ברור לשם מה הם נמצאים כאן.
בסוף הלילה יהיה פה פינוי כוחני ויהיו פצועים, אבל לקראת חצות אווירת הפסטיבל עדיין נשמרת. מעגלי רוקדים, בנים ובנות בנפרד, עם מיטב הלהיטים משנים של הפגנות ומחאות. מישהו שגר באחד היישובים הסמוכים אומר שזו כלל לא נקודה שיכולה אי פעם להיות יישוב, כי כאן בדיוק אמור לקום מסוף תחבורה ציבורית שישרת את תושבי האזור. נער ששומע את הנאמר מוחה נמרצות: הגיע הזמן שהדור המבוגר יפסיק "לכבות", הוא אומר, וחוזר למעגל הרוקדים.
אני עולה בפעם האחרונה הערב לכביש הראשי, ומגלה שלפני הרכב שלי חונה טסלה לבנה ומאובקת. בסבסטיה לא היו טסלות. גם לא ברחלים. כאן, בגוש בורגנים, יש גם יש – וגם זה חלק מסוד הקסם של תנועת ההתיישבות האדירה הזו ביו"ש, שלובשת ופושטת צורה, אבל תמיד תמצא את עצמה עם נוער אידיאולוגי שעל אף המתרחש מסביב עדיין יש בעיניו ניצוץ, לרגליו סנדלי שורש ובאפו מכים ריחות ציוניים של רגבי אדמה מתהפכים, סירה קוצנית דרוסה, ניחוחות של מדורה, וגם טסלה לבנה שבסוף האירוע תיקח אותו הביתה.
