נדב ואני עברנו לגור יחד בסוף יוני.
החופש הגדול התחיל ועברנו חודשיים קשוחים ומתישים עם הילדים המסתגלים לבית חדש, כללים חדשים ואנשים חדשים. הילדים אמנם חזרו למסגרות בתחילת ספטמבר, אבל רק עד תחילת החגים. רק באמצע אוקטובר, הילדים שבו למסגרות וסוף סוף הבית חזר לאיזשהו מסלול הגיוני. מעט אחר כך, נדב ואני התחתנו. זה היה בתחילת נובמבר ואני זוכרת שאמרתי לנדב- "אם עברנו את ארבעת החודשים האחרונים בשלום, אז הכל קטן עלינו. עברנו את פרעה".
ובאמת חשבנו שהכל קטן עלינו. כבר עברנו הכל! את המריבות של ההתחלה, את הקנאה, את הלילות שבהם הבת שלו רצתה לישון איתנו, את הבלגן, את המבוכה האיומה שקורית כשבטעות פותחים את דלת השירותים ויושב שם מישהו שהוא לא אחיך. הסתגלות קשוחה שבה רוב מי שלוקחים חלק, בכלל לא מעוניינים לקחת חלק. הם שבויים שלך ושל ההחלטות שלך כמבוגר אחראי בחייהם.
במבט לאחור אני לפעמים תוהה איך עשינו את זה בכלל ומה חשבנו לעצמנו כשנכנסנו לזה, הרי יכולנו גם בלי. יכולנו להישאר יחד כזוג, לעשות שבתות יחד ולהשאיר את הבתים נפרדים. אבל לא רצינו. באמת שלא רציתי יותר לחיות בלי נדב. ידעתי את זה אז ואני יודעת את זה היום.
אז היה קשוח, נכון, אבל כבר היינו משוכנעים שהקושי הגדול מאחורינו.
ואז… ואז הגיעה הקורונה.
מתברר שתמיד יש פחת ליפול אליה. הפעם זאת הייתה פחת שמעבר לכל דמיון.
כמו ברוב הבתים, גם אצלנו היה פחד גדול, תחושת תקיעות, שעמום וחוסר וודאות.
אבל אצלנו גם היה הקטע המוזר והלא טבעי הזה שבו ילדים עוזבים את הבית שלך לבית אחר עם כללים אחרים ואז חוזרים אליך שוב. האם הם יצאו מהבית עם ההורה האחר שלהם? איפה הם הסתובבו? אצל מי? האם כשהם חוזרים לכאן הם מסכנים אותנו? באיזשהו שלב, החלטנו לשים את השאלות הקשות האלה בצד ולהתמקד רק במה שנראה שהוא בשליטה מסוימת שלנו.
הבחירה הזאת הייתה מתנה גדולה כי בתקופה הזו הילדים שלנו הפכו להיות חברים טובים יותר ולמדו לסמוך על הנוכחות הזאת של ילדים נוספים בבית. הם החלו לשחק יחד, לאפות יחד ולדאוג זה לזה. הם הפיגו יחד את השעמום הנורא של חיים בין ארבע קירות והעבירו את הזמן במשותף ובכיף.
לקח לי זמן עד שהבנתי משהו מופלא- הם רוכשים כלים נהדרים לחיים עצמם עכשיו. הבנתי שכל מה שנדרש ממני זה לעמוד בצד ולא להפריע. הם רכשו ורוכשים עדיין כלים של תקשורת בין אישית, של תמיכה ואכפתיות, של הומור ושל נתינה.
ולא, זה לא כיף ליפול. וזה לא נעים כשהנפילה מגיעה. אבל אם ניקח אותה בחשבון מראש, אם נבין מראש שהיא חלק בלתי נפרד מהעניין, היא תהיה הרבה פחות מטלטלת. נוכל לזכור תוך כדי נפילה שמתישהו נגיע לתחתית ושיש לנו כבר את הכוחות והכלים הדרושים כדי לעלות שוב על הגל. אם עברנו את פרעה ועברנו את הקורונה, נעבור גם את זה.
