ימי מילואים (י"א)

מה אני אגיד לך, מתנוס, ליבוביץ' צדק.

מה זה צדק. צדק זה ליבוביץ' וליבוביץ' זה צדק. תסיים, תסיים לגלגל את עור הפרה הזה על הקופסת פלסטיק. כן, אני יודע שזה בית כנסת. אני לא אוציא פה את הפלאפון שלי. לא בקטע שאני מכבד את בית הכנסת, מה יש פה לכבד. קראוון דלוח וכמה ספרים של הרב… (מסתכל) זמיר כהן ותמונה תרומת אהרן וזיווה שלומוף. לדעתי אפילו ספר תורה אין פה בארון קודש. הנה, תראה (פותח), אמרתי לך, ריק לגמרי. אני לא מכבד את בית הכנסת, אני מכבד דתיים, זה בכלל לא אותו דבר.

בכל אופן מה רציתי להגיד. היום בבוקר אמרתי לעצמי ליבוביץ', מה מתן הדוס אמר. אמר שאין עניין לאבד בכאילו ארנק ואז שמישהו ימצא אותו. זה מטופש. מה שיותר הגיוני הוא ליצור פרצה. פרצה זו הזדמנות, זו לא מציאה. מיד שלחתי את דויטש. הוא לקח את התיק הקטן שלו, הוציא הכל, שם קצת ספרים מהספרייה כאן במועדון ואיזה שטר של מאתיים והניח אותו בכניסה למגורים. לא תאמין מי לקח. עזריאלי! עזריאלי הקצין! פשוט עבר שם, ראה את השטר של המאתיים ולקח. דויטש סיפר לי. ג'יזס.

(מסתכל בפלאפון)

מה, ג'יזס היה יהודי, לא?

טובבבב, סבבההההה, נצא. קפה? יאללה. נגלגל גם איזה משהו.

לכל הפרקים של "ימי מילואים" מאת יהודה גזבר

(יושבים בזולה הפלוגתית, מוציא גזיה, קפה, כוסות זכוכית, בחוץ דממת 34 מעלות בדרום הרמה)

בקיצור עזריאלי! הקצין הבן־אלף. בן אלף זה לא קללה. אבל קצינים, אין אמונה בקצינים אני אומר לך. זוכר את השירים של הפלוגה? לא זה על המש"קית ת"ש, זה שאסור להאמין בקצינים. בול מה שאני אומר. קצין, אשכנזי, לא מישהו שהיית מצפה שיראה מאתיים ופשוט יקח. מה חסר לו בחיים, בטוח הוא מהמשפחה של הקניונים, ובכל זאת לוקח מאתיים. אולי הוא מהאלה. אין אמונה, בחיי.

(מערבב את הקפה)

לא הלכנו עדיין לאולג. קודם כל מה אנחנו צריכים עכשיו עוד קצין על הראש שמתחיל להגיד אולי כן ואולי לא ולעשות פרצופים שאולי הוא לא הגנב ואולי רק רצה לשמור על הכסף מפני הגנב או משהו. אמרתי לך כבר, אני לא מאמין בקצינים. קצינים לא צריכים שיאמינו בהם. בכלל כל הקונספט של אמונה מוגזם לי. גם בחיילים רגילים. אי אפשר להאמין לאף אחד. מה זה אמונה, זה לא קופת חולים פה, מכניס פתק מקבל מרשם. צבא זה צבא.

להיות חפ"ש זה בדיוק לעשות מה שקצינים אומרים כשהם מסתכלים, לנסות לגנוב את הזמנים כשהם לא מסתכלים, לעגל את הפינות למה מישהו צריך לעגל אותם. זה לא שכולנו פה שותפים למשהו, אתה יודע. סתם לקחו ארבעים וחמישה אנשים תקעו אותם בחור בצפון רמת הגולן וסיפרו להם שהם אמורים להיות חברים כמו באיזה סרט בורקס משנות השישים או השבעים. חברים עלק.

(מעלה, מוריד, הופ, מוכן)

וואי אתה בשוק, אה? תשתה, תשתה משהו.

(מוזג קפה למתן, מוזג קפה לעצמו, מוציא את הפלאפון, מחייך לעצמו)

אה, שומע רגע?

הנה תראה אותה. מיטל קוראים לה. מיטל אהרוני. מפה, מה זה פה. רמת מגשימים או משהו. לא יודע. משהו של דתיים, לא? אולי מאליעד אולי מנטור אולי מאבני איתן. לא יודע, כתוב רמת הגולן, עשרים קילומטר ממך. מה זה עשרים קילומטר בגולן, זה קל"ב. עזוב, בוא, זה טינדר אבל היא לבושה. תגיד לי, דוסית או לא דוסית? איך יודעים?

(צוחק) כל הדתיות פה שבורות תאמין לי. את זה מותר להגיד? אסור להגיד? סליחה, אמרתי, דתיים אני מכבד. אבל לא צריך לתקוע את האף באדמה, כולם יודעים איך העולם הזה עובד. הנה, עזריאלי המנייאק.

עזוב, אין לי כח לדבר עליו. צריך להחליט מה עושים אבל קודם שדויטש ירד משמירה למה אחר כך הוא יכעס על זה שעשינו בלעדיו. גם עזריאלי טוחן אותו שמירות סטטיות מאז שהוא נסע לתל אביב, אז בכלל.

בוא כפרה, אני אגיד לך משהו על הצבא. אתה דתי אז אתה חושב שכל העולם אידיאלים. כמו במטריקס כשהכל הופך להיות מספרים, ככה דתיים חושבים שאם מורידים את הבגדים של העולם רואים אידיאלים ואנשים שרק רוצים לעשות טוב. זה שטויות. אם לא היית כאן הייתי משתמש במילים יותר מתאימות. זה חרטא בקיצור. אידיאלים זה שטויות של חיילים שנכנסה להם תסמונת שטוקהולם לראש. בצבא אין אידיאל משותף או משהו, יש מלא אנשים שתקועים במערכת, חלק מהם מקבל ממנה כח או כסף ולכן הוא משתמש בה לטובתו. החלק השני תקוע במערכת ולכן הוא משתמש בה כדי להוביל אותה לדברים שהוא מאמין בהם. יש כאלה שמאמינים שהעם הזה הוא עם אחד, יש כאלה שמאמינים שאם לא נהיה כאן תהיה שואה, ויש כאלה שמאמינים שאלוהים אמר להם לקחת M16 ולעמוד בעמדה מסריחה משתן במשך שמונה שעות. כל אחד והסיפור שלו.

אני כאן בגלל הכסף, ברור. בא לי בטוב דווקא. וגם נחמד לי, רווק, מסתובב, רואה קצת נופים, מכיר בנות, שותה קפה. מה רע, תגיד.

אם הייתי נשוי הייתי המשיח. בחיים לא הייתי בא.

בטח, הייתי נשוי פעם. אני מכיר את הסיפור הזה. אתה לא צריך לספר. השארת אישה בבית, אה? ילדים. בטח היא בהיריון כי אתם דתיים. אין מי שיעזור לה, מה שאומר שההורים שלך לא אופציה כי מה, פולנים? מרוקאים? ואתה בלחץ כי כל דקה שאתה כאן היא לבד עם הילדים. אז אתה אומר לעצמך מה, זה חוק, זה חובה, זה אידיאלים, חייבים ללכת. ואז אתה מגיע ומגלה שחצי פלוגה יצאה על כאבי ברכיים, החצי השני פשוט צריך את הכסף, ויש כמה דתיים כמוך שבאים כי הם. מאמינים בזה בכל ליבם. אבל כמה, כמה כאלה יש תגיד לי.

אני אגיד לך מה. בסוף זה יקרוס. הכל. כאילו המדינה הזו. בזה אני כן מאמין. אני מאמין שהכל הולך לאבדון. מתי בדיוק אני לא יודע, אבל מדינות קורסות. הכל קורס. הגוף קורס, משפחות קורסות, גם מדינות קורסות, בינתיים אנחנו עושים מה שאפשר שלא יקרסו, אבל זה יקרוס. ונהנים, זה בטח. ומוציאים מהחיים ומהמדינה מה שאפשר, זה גם. אבל זה יקרוס. וזה עזריאלי המנייאק, אנשים כאלה הם הסיבה שהכל יקרוס יותר מהר. ואני, לא מתאים לי היותר מהר הזה. אני מתאים לי בינתיים להחזיק.

בקיצור תגיד לי, מיטל אהרוני, תן לי איזה משפט של דתיים שאומרים ככה, שיתפוס אותה. מה זה 'לדתיים אין משפטים', וואי אתה חי בסרט יא דפוק. בטח יש לכם. נפקא מינה ויתגדל ויתקדש. אה? הנה, אני אכתוב לה תגידי, מה הנפקא מינה. תופס? לא תופס? אתה צוחק עלי אה? כל הדתיים אותו דבר. בסדיר היה לי אחד שהיה יוצא לכל מיני צומות. צום גדליה וצום ישעיהו. חשב שאף אחד לא יקלוט, לא ידע שהקצין הוא דתל"ש. סגר 35 ואחר כך הלך להיות טבח. ככה זה.

יא מלך. תראה היא ענתה לי סמיילי צוחק. יאללה, תראה אותו גם כן מתלהב. דתי דתי אבל מה, מתגעגע להתחיל עם בחורות, לא? בטח היית מעמיס.

צוחק, צוחק איתך. יודע שאתה דתי. סתם צוחק. עזוב, בוא נלך לדויטש נחשוב רגע מה אומרים לאולג או ליוני או איך מטפלים בסיפור הזה, ואחר כך אני אלך למיטל אהרוני ואתה תלך לעשות שיחת טלפון לאישה. נכון? נכון? ידעתי.

יאללה, בוא נזוז.

(מקפל הכל, קמים, על השולחן נשארת מצית)