כשאתה מסיים לקרוא את הספר דק-הכרס 'הגיבורים שלי – ארבע הרצאות תנ"כיות' (ידיעות ספרים) מאת יאיר לפיד, אתה יכול בעיקר להשתאות. לא לנוכח עמקות ההיגיון ובהירות המחשבה, אלא בגלל שאלה פשוטה: הכיצד איש מבין באי בית הכנסת 'בית דניאל', שם נישאו ארבע ההרצאות, לא קם ומחה, לא עימת את המרצה הנכבד עם הסתירות, ההשמטות ואינוסי-הטקסט שבדבריו? ההסבר היחיד שמניח את הדעת הוא שההרצאות הללו הושמעו מעל הדוכן, לפחות בחלקן, בשעות הקטנות של ליל שבועות, כאשר העפעפיים כבר נשמטים, כאשר שמואל א' ושמואל ב' נראים נורא דומים, כאשר קשה לזכור מי מבין שנים-עשר השבטים היה זה שזכה במשימת החסינות.
'הגיבורים שלי', כך קרא כאמור יאיר לפיד לספרו. זהו שם רב-משמעות, המרמז בגלוי שמבחינת הכותב, הגיבורים הללו שייכים לו, נתונים לפרשנות אישית (כמו גם לפרשנות של כל מי שיחפץ), לא כפופים להכתבות מלמעלה. בהקדמה מסביר לפיד שאחד הכלים המשמשים אותו הוא "השחרור של האדם החילוני בעת שהוא מתייצב בפני הטקסט (…) אדם דתי קורא את הטקסט כשהוא נמצא בכבלים של הטקסטים המאוחרים יותר. הוא אינו מסוגל – אסור לו – להשתחרר מן האזיקים האלה". כדי לא להסתבך עם האזיקים, ניגש כאן אל הטקסט התנ"כי בידיים נקיות, שנשטפו היטב מכל שכבה של פרשנות מאוחרת, וננסה למצוא מה הקשר בין התנ"ך המוכר לנו לבין התנ"ך שהיה בידי לפיד כשכתב את הרצאותיו ואת ספרו.
לטאטא מתחת לשטיח
הקו המנחה בספרו של לפיד הוא פסיכואנליזה. הוא מפרקד על ספתו כמה גורמים בכירים מהמקרא, כולל אפילו האל עצמו, ומחטט בנבכי נפשם כדי להסביר מה הניע אותם לפני אי-אלו אלפי שנים. למרבה הדא-עקא, הוא בוחר להסתיר מעצמו ומקוראיו את התיאורים והעובדות שמתנגשים עם הקו השזור-לתלפיות שלו.
הדוגמאות רבות. על אברהם אבינו נאמר בספר כי הוא למעשה רצה – או לפחות לא התנגד – ששרה אשתו תילקח לבית פרעה ומאוחר יותר לבית אבימלך. וזאת מנין? כי את פרעה האל העניש על לקיחת שרה, ואילו את אבימלך לא. "ויש שאלה למה פרעה המסכן חוטף 'נגעים גדולים' ואבימלך לא? (…) אלוהים בשלב הזה לא יכול לרמות אפילו את עצמו. הוא כבר יודע שלא הלוקח אשם, אלא הנותן" (עמ' 31-32). הכול טוב ויפה, למעט עובדה אחת: לפי התנ"ך – ובדקתי ומצאתי שאפילו לפי התנ"ך בסדרת 'עם הספר' של הוצאת ידיעות – אבימלך נענש גם נענש. רק לאחר שהשיב את שרה, נאמר כי "וירפא אלוהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו. כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרה אשת אברהם".
עוד קורבן לרצח אופי בספר הוא יעקב. בכלל, בתנ"ך של לפיד יש חלוקה ברורה לטובים ורעים, כשאברהם, יצחק, יעקב ושמואל הנביא נמצאים בצד הלא נכון. מי כן שייך לטובים? ובכן, ניתן למצוא כאן כמה, כמו לוט, עשו וטומי לפיד, שדמותו מציצה כמעט בכל הרצאה. נחזור ליעקב: לאחר ששכנע את עצמו שעשו רוצה להרגו, הוא בורח לפדן, פוגש שם ברחל ונושק לה. "וכמובן שזה מעורר את השאלה" – כך לפיד – "איך הוא ידע? איך הוא ידע שהיא רחל? והתשובה לא מסובכת. היא דומה לאמא שלו (…) אז הוא מסתכל עליה ואומר לעצמו, זה בסדר, אדיפוס עוד לא נולד, אני יכול להתחתן עם אמא" (עמ' 59). אלא מה? לפיד מיהר כל כך להריץ את הסרט לסצנה של הנשיקה, שהוא החמיץ את הפסוק שמופיע רק שתי שורות קודם לכן: יעקב שואל את הרועים מה העניינים עם לבן, השלום לו, והם עונים: "שלום, והנה רחל בתו באה עם הצאן". אופס (במאמר מוסגר אוסיף כאן כי פירוש צמוד-טקסט, כמו זה שמתיימר לפיד לספק, לא יוכל להניח שהמילים "והנה רחל" מגיעות מפי הקול המספר ולא מפי הרועים, שכן מיד לאחר מכן מסופר "ורחל באה עם הצאן").
ואפשר גם לטאטא מתחת לשטיח פרשיות שלמות. אברהם מתואר אצל לפיד כמי שמיהר להיפטר מאחיינו לוט. "ותחשבו כמה זה מעליב. זה לוט, הבן של אחיו המת (…) איש טוב וצדיק שאף פעם לא מתלונן, שמקבל עליו את האלוהים החדש הזה שאברהם מביא, שאוהב אותו, ובפעם הראשונה שיש איתו איזושהי בעיה (…) אברהם שומט אותו כמו מגבת יד שנייה" (עמ' 32). מכאן עובר המחבר לסיפור הפיכת סדום, שהיא לדבריו "עיר שאברהם באופן אישי כבש" (ועל כך יש לי רק מילה אחת: ???). באלגנטיות ומתוך להיטות להמחיש עד כמה חדל-אישים היה אבינו הראשון, הוא מדלג מעל פרשה לא קטנה, שבה לוט נופל בשבי, ואברהם בתגובה יוצא למלחמה להשבת החטופים, עובר את הגבול צפונה, ובניגוד למקובל בימים אלה, גם מנצח. זה לא טקסט תלמודי מגמתי ומאוחר; זה פרק י"ד בספר בראשית. מגבת יד שנייה? אתמהה.
טעויות אחרות של לפיד הן על גבול המשונה, כמו למשל הקביעה שהאל הוסיף לשמו של אברם את האות ה' והפך אותו לאברהם כי זו "האות שמסמלת את אלוהים". זה בערך כמו להגיד שהעיר ירושלים נקראת על שם קבוצת הכדורגל המהוללת בית"ר ירושלים. רק מאות רבות של שנים אחרי שהתנ"ך נחתם, האות ה' הפכה לקיצור של "השם", שזו מילה שאומרים כדי להימנע מאמירת השם המפורש.
זה אולי מצחיק, ואם כבר צחוקים – לפיד קובע ששרה התעצבנה על ישמעאל סתם משום שצחק קצת, השתעשע. חז"ל אמנם דרשו אנה ואנה את המילה "מצחק", אבל לפי לפיד "אין שום מקום אחר שבו למילה 'מצחק' יש משמעות נוספת מלבד מצחק". טוב, זה כמובן אם נתעלם מ"והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו", מעשה שהסגיר את עובדת היותה אשתו; ומתלונתה של אשת פוטיפר "בא אלי העבד העברי אשר הבאת לצחק בי".
או ניקח את הקביעה הלפידית ש"לצעוק אל ה'" היא פריבילגיה השמורה למשה בלבד, "רק למשה ולא לאף אחד אחר בכל התנ"ך מותר היה" (עמ' 88), תוך התעלמות מכל הפסוקים המספרים שבני ישראל צעקו אל ה'. והתמיהה כפולה: בהקדמה מנה לפיד כלי נוסף המקנה לו יתרון על פרשני המקרא המסורתיים – האינטרנט, שמאפשר חיפוש מהיר וקל בכל הטקסט העצום. אבל כדי למצוא את המקורות התנ"כיים האחרים למילה "מצחק" או "ויצעקו אל ה'" אין צורך באינטרנט מהיר. די בקונקורדנציה מודפסת.
הקלינגונים והתורכים
משגים אחרים בספרו של לפיד ממוטטים לחלוטין את כל התזות שעליהן בנויות הרצאות שלמות. בפרק הראשון הוא מסביר באריכות כי אברהם מתעלם מכל ניסיונותיו של הקב"ה לרכוש את אהבתו. אלוהים שב ומתגלה, שב ומבטיח – "ואברהם כל הזמן שותק. אף מילה. לא תודה, לא גם אני אוהב אותך". אלא שלפי ספר בראשית, בערך פעם ברבע שעה אברהם בונה מזבח לה' וקורא בשם ה', שזו הדרך הכי הגיונית להראות אהבה לאל. כי מה רצית שיעשה, ישלח לריבונו של עולם אס-אם-אס "חושב עליך כל הזמן"?
הבעיה עמוקה עוד יותר: לפיד יוצא מנקודת הנחה שחז"ל אמרו את כל מה שאמרו על אברהם מתוך איזו מטרה פוליטית שלהם, להאדיר את דמותו. הוא לא מבין שהם הונעו מתוך שאלה יסודית העולה מספר בראשית: למה דווקא הוא? מה פתאום אברהם? בפרק י"ב האל פונה פתאום אל אברם ומודיע לו כי הוא הנבחר, בלי שלקוראים יינתן קצת רקע, רזומה, במה זכה. על כן באים חז"ל ואומרים: לא ייתכן שהאל בחר סתם כך אדם אחד, אבל כן ייתכן שאדם אחד בחר באל. לעומת זאת, כאשר לפיד מקעקע במרץ את דמותו של אברהם, הוא אינו שם לב לכך שנפל אל תוך השאלה המקורית, וביתר שאת: מדוע ילהק התנ"ך דווקא אדם כה חסר ברק לתפקיד אבי האבות, הנבחר היחיד על פני האדמה?
גם שמואל הנביא זוכה מלפיד לניתוח ספרותי ללא הרדמה. לפי לפיד, שמואל מונע על ידי טינה עזה למלך שאול, האיש שכביכול הועדף על פניו להנהיג את עם ישראל. לכן שמואל לא מכנה את שאול בתחילה "מלך" אלא רק "נגיד": "נגיד בשפת התנ"ך (…) זה לכל היותר אציל, או סתם איש חשוב" (עמ' 99). נבצע עוד גיחה לקונקורדנציה: שוב ושוב מכונה דוד, המלך האולטימטיבי, במילה "נגיד", וכמוהו גם מלכים אחרים (שלמה, ירבעם). נכון, יש נגידים שהם שרים, אבל ההכללה נטולת בסיס.
עוד האשמה מוטחת בשמואל, באותו הקשר: "הוא (האל) לא אומר תדיח אותו, או תעניש אותו. הוא אומר 'ניחמתי', אני מתחרט. אלא ששמואל לא צריך יותר מזה. הוא מחכה לרגע הזה כבר שנים. הוא כל כך נלהב, שהוא אפילו לא מצליח לחכות לשאול, אלא יוצא לקראתו". כנראה מישהו אחר כאן היה נלהב להשיג את שלו, וזה לא שמואל; כי הנביא לוקח ללב את ה"ניחמתי" הזה – "ויחר לשמואל ויזעק אל ה' כל הלילה". ואם נלך על דרך ההכללות החביבה על לפיד: אין בכל התנ"ך מקום שבו המילה "ויזעק" פירושה "יצא מכליו מרוב שמחה ופצח בריקודים".
כאן כבר אתה מפסיק לכעוס על לפיד, שמאכיל אותך לוקשים דאשתקד, ומתחיל להתפלא על מי שלא ניתק לו את המיקרופון הספרותי. איך הוצאה מכובדת כמו 'ידיעות ספרים' מאפשרת לפרסם ספר רצוף טעויות שכזה? האם הדבר היה יכול לקרות גם בכל תחום אחר של מדע או תרבות, חוץ מאשר תנ"ך? ואם יאיר לפיד יחליט להוציא ספר על תולדות ישראל בעת החדשה, ויקבע בו שהקלינגונים כבשו את הארץ מידי התורכים, ושלראש הממשלה הראשון קראו יובל המבולבל – האם גם אז הגרסה שלו תישלח לחנויות הספרים?
לא רק הדתיים יכולים
יותר שמרגיזות טעויותיו של לפיד, מרגיזות צדקותיו. למשל כשהוא טוען – תוך התנצלות על התעוזה שבדברים – כי אלוהים לא רצה שמשה ייכנס לארץ המובטחת, מכיוון שהציפיות של משה לא התאימו לארץ הזו. כל הסיפור עם הסלע והמים, אומר לפיד, לא היה עונש, אלא רק תירוץ למנוע ממשה את מה שהיה צריך להימנע ממנו ממילא. קראתי ושערותיי לא סמרו, בשרי לא נעשה אפילו חידוד. זה בסך הכול הזכיר לי את פירוש האבן עזרא (לפרשת בשלח), האומר שדור המדבר לא התאים לכיבוש הארץ כי סבל ממנטליות של עבדים, ולכן "סיבב (האל) שמתו כל העם היוצאים ממצרים". אז אתה רוצה להגיד דבר דומה על משה? בבקשה. לא נפלתי.
האדישות כלפי התגליות הפרובוקטיביות-כביכול של לפיד, היא אולי הביקורת האמיתית שהספר הזה ראוי לה. אחת המטרות הכמעט-מוצהרות שלו היא להראות שלא רק הדתיים יכולים, ושבלי הפרשנות האורתודוכסית המכבידה שלהם, התנ"ך נעשה הרבה יותר מובן וליברלי. בפועל, עם קצת יותר פתיחות וסקרנות מצדו, הוא היה מגלה שכל תלמיד ישיבה מתחיל יודע שרבים ממאמרי התלמוד על התנ"ך הם משלים, סמלים, המחשות. אבל לפיד מעדיף להילחם באיזשהם חרדים דמיוניים שהשתלטו לו על התנ"ך, והוא יוצא לקרב כשבידו תנ"ך דמיוני לא פחות.
