“אני כזאת דפוקה”, היא אומרת. המצח שלה מתכווץ והכאב שלה נשפך מהנקבוביות. "לא הייתי צריכה לשלוח אותו למחנה הקיץ הארוך הזה. הכל התחיל שם, הכל בגללי. איך לא שמתי לב? איך לא ראיתי? למה התעקשתי? מה חשבתי לעצמי?". הגוף שלה שפוף ושברירי עד שאפשר כמעט לשמוע את הלב שלה נסדק. היא גם האמא הכי טובה בעולם. היא כל כך מכווננת ומקשיבה, אבל בית המשפט של הלב לא רואה את כל זה, הוא אכזר וקשוח. הוא עסוק ב'מה לא' – מה לא עבד? מה לא הצליח? מה שוב פעם עשיתי רע ואיך זה שאני כזאת דפוקה למרות שאני כל כך משתדלת?
בבית המשפט של הלב אין חבר מושבעים. יש רק שופטת והיא קשוחה ברמות שקשה לתאר. לא משנה כמה טיעונים תציג לה הסנגוריה – היא תמיד תמצא מה להגיד. את בדרך כלל אמא מעולה אבל היום יצאת מדעתך על הילדים ופישלת? סימן שאת אמא דפוקה. כל ההרצאה בכנס עברה סבבה אבל מישהי אמרה אחר כך שהיה בסדר ולא מדהים- סימן שההרצאה הייתה דפוקה. אמרת לחברה שנפגעת ממנה והיא לקחה את זה קשה? חבל שאמרת. מגיע לך. ככה אומרת השופטת בבית המשפט של הלב. היא גדלה איתנו ואנחנו גדלות איתה. דורות על דורות, תרבויות על תרבויות. היא לא תלויה בדת, גזע או מגדר.
השופטת בבית המשפט של הלב מסתובבת מאחורינו עם זרקור ומאירה כל פינה פחות מוצלחת בנפש. יש ימים שלא בא לה להיות לבד, והיא קוראת לחברה. אשמה קוראים לה. לא משנה מתי השופטת שורקת לה להגיע – אשמה מתייצבת. היא חולה על חגיגות. באה בתופים ומחולות, ומכל שורה בגזר הדין היא עושה מסיבה. היא מיד מוצאת את כל הפעמים שזה כבר קרה, היא מסבירה למה אין שום סיכוי שזה ישתנה, והיא הכי אוהבת את הרגע בו המוח מחשיך ורכבת המחשבות דוהרת היישר אל הרי "איזו דפוקה אני". שם היא מרגישה, סוף סוף, שהיא הגיעה הביתה.
שופטת ואשמה לא תמיד מוזמנות, אבל הן תמיד מתקבלות בברכה. תמיד הן יתארחו בסלון וירגישו בנוח בכל חדרי הלב. ככה זה. קל להן. כשחמלה מופיעה בפתח הבית- הן טורקות עליה את הדלת בפרצוף ומתפוצצות מצחוק. לפעמים חמלה הולכת משם כי אין לה כוח לזה. אבל לפעמים היא קוראת לחברותיה אהבה ובטחון, ושלושתן יחד עומדות מול הדלת הסגורה ולא הולכות לשום מקום גם כשהיא נטרקת עליהן שוב. כשביטחון תוקעת את הרגל שלה בדלת, אשמה בדרך כלל מתכווצת. השופטת עוד שם, צועקת עליה לא לפחד ו"אמרתי לך" ו"הכל באשמתך", אבל אשמה כבר מבואסת ומתעופפת משם.
כשחמלה מפלסת את דרכה לתוך החדר דרך החרך שהשאירה לה בטחון– השופטת מתפוגגת ונעלמת. זה לא כוחות. היא יודעת שאין לה סיכוי. אם חמלה תרגיש בנוח בחדר, אם היא תבקר בו לעיתים קרובות יותר, שופטת תתכווץ בכל פעם עוד יותר. היא תצמצם את הביקורים שלה. בסוף היא תגיע לעיתים רחוקות. יהיה לה קשה להודות אבל אפילו היא יודעת שחמלה לקחה לה את התפקיד, והיא עושה אותו כל כך הרבה יותר טוב. שופטת מחבקת את חמלה חזק. חמלה מחבקת אותה חזק בחזרה. היא אומרת לה תודה על השירות, ומלטפת את הלחי שלה בעדינות. "תודה שהיית", היא אומרת לשופטת, "ותמסרי גם לאשמה. אתן יכולות ללכת, אל תדאגו, אנחנו כאן, ונעשה מה שצריך. בחמלה, בבטחון, באהבה".
