במשך תקופה ארוכה הייתה לי רתיעה מהטוויטר. התרשמתי שזה מקום שמאופיין בשיח רדוד, שהתחרות בו על לייקים מעודדת את האדם להיות כמה שיותר חד, ומהיר וחובט ולא בהכרח ענייני ומעמיק, שלא לדבר על מגבלת התווים.
בסופו של דבר התגברתי על הרתיעה הזו, כי התרשמתי שחלק חשוב של השיח מתנהל ברשת החברתית עם סמל הציפור הכחולה וחבל לוותר עליו. כמה מחשבות, חצי שנה ו(כמעט) 1,200 עוקבים אחרי פתיחת הפרופיל.
האם הרושם החיצוני היה שגוי?
כן ולא. הופתעתי לגלות שמגבלת התווים לא בהכרח מובילה לשיח רדוד; אמנם בפייסבוק התרגלתי לכתוב מגילות ארוכות, אבל מסתבר שההכרח לתמצת את מה שיש לך לומר יכול להוביל לחידוד ודיוק. ובמקרה שלא הצלחת לצמצם את המסר שלך ל-280 תווים, אפשר לפצל ציוץ לשני חלקים, ואפילו לעשרה. אם הדברים כתובים טוב, יהיה להם קהל.
אבל בכל הקשור לתגובות, הרושם הזה נכון בהחלט. בין אם אתה מגיב לציוץ של אושיה ובין אם אתה מגיב לאירוע אקטואלי – כדי למכור את הסחורה אתה צריך להיות מצחיק ורהוט ובוטה ובעיקר מהיר, הרבה יותר משאתה צריך להיות מעמיק ומנומק.
האלגוריתם של טוויטר מדהים.
לשם הדוגמה, חצי שנה אחרי שפתחתי חשבון פייסבוק פרסמתי סטטוס חביב (שלמעשה היה בדיחה של חבר), שזכה לשישים ומשהו לייקים, מספר די מרשים בשבילי באותה תקופה.
בשבוע שעבר, שש שנים מאוחר יותר, נזכרתי בו והעליתי אותו לטוויטר. גם שם הציוץ קיבל סכום נאה של לייקים יחסית למה שאני רגיל. נאה מאוד אפילו. חסר תקדים. מעל אלפיים – הרבה יותר ממספר העוקבים שלי.
מה ההבדל? אני לא מתכנת ואין לי קשרים מאחורי הקלעים של שום רשת חברתית, אבל קל להשוות ברמת התוכן שאני מקבל כגולש – בפייסבוק אני מקבל כמעט תמיד את הפרסומים של אותם כמה עשרות אנשים (פלוס פרסומים בקבוצות), וכדי לראות פוסט שכתב מישהו מחוץ לחבורה הזו אצטרך שכמה אנשים מתוכה ישתפו אותו. זה מודל עסקי שמבוסס על קהילתיות.
בטוויטר לעומת זאת חלק ניכר מהתוכן שמגיע לפיד שלי מגיע מאנשים שאני לא עוקב אחריהם, לעתים קרובות אפילו לא שמעתי עליהם. אם נשתמש ברשותכם בשפה ישיבתית, טוויטר לא רק בודק לאילו ציוצים ראובן מסמן "אהבתי", הוא משווה בינו לבין ההרגלים של אנשים אחרים, ואם הוא מגלה שראובן מתעניין בקביעות בציוצים ששמעון אוהב, הוא יקפיץ לו אותם למרות שראובן ושמעון בכלל לא מכירים אחד את השני. ציוץ שמגיע לעשרות אלפי אנשים למרות שלכותבו יש מעט מאוד עוקבים הוא מחזה נדיר מאוד בפייסבוק, אבל יומיומי בטוויטר.
ומה עוד מגדיל את החשיפה בטוויטר? תגובות.
דוגמה מעניינת קיבלתי כשפרסמתי במקביל בשתי הרשתות שתי בדיחות בערב אחד; בפייסבוק אחת מהן קיבלה כמעט פי שניים לייקים מהשנייה וכך גם בטוויטר – אלא שהיחסים היו הפוכים.
האם הסיבה היא פער אדיר באופי של הגולשים ברשתות השונות? קשה לי להאמין. הסיבה לדעתי היא שאחת הבדיחות כללה מאפה במילוי פרג. כיוון שפרג הוא דבר שלכל אחד יש מה לומר עליו, הבדיחה גררה ויכוח קליל על טעם ועל ריח. לפייסבוק זה לא שינה, אבל בטוויטר זה פשוט גרם שהציוץ יגיע להרבה יותר אנשים – וממילא יקבל יותר לייקים.
ופה זה כבר נעשה חשוב. כי אם מה שמקדם אותך הוא שמגיבים לך, אתה נוטה להקצין באופן אינסטינקטיבי; שהרי מה זה משנה אם מישהו צועק עליך או מברך אותך, הוא אפילו לא חייב לאיית את השם שלך נכון, הוא כבר נתן לך את מה שרצית: חשיפה. ובאופן מופלא, בגלל העובדה שהשיח שלנו כל כך מחולק למחנות ידועים מראש, כל עמדה שתזכה לחשיפה רצינית תזכה גם לתמיכה לא מבוטלת.
נהוג לומר שה"שוק", כלומר אנחנו, מתגמל עמדות קיצוניות וניסוחים חריפים, אבל לא תמיד מודעים לזה שגם האלגוריתם (ככל הנראה) עוזר למי שצועק חזק יותר.
ולסיום, דבר בולט לעין בטוויטר – המירוץ אחר עוקבים.
חבר לימד אותי טריקים למיניהם, שאני בוש לספר שלא השתמשתי באף אחד מהם: אפשר לעקוב אחרי המון אנשים, ואז מתוך נימוס חלקם ישימו לך עוקב בחזרה, איפה למצוא מאגרים של אנשים כאלה וכמה זמן להמתין עד שתבטל עוקב לאותם מנוולים שלא עקבו אחריך בחזרה. אנשים מסוימים כותבים בפירוש ב"ביו" (שורה שבה כל אחד מציג את עצמו) "מחזיר עוקב"; ראיתי אפילו כאלה שהמילים האלה הופיעו בשם הפרופיל שלהם.
לא יפתיע אם נאמר שכל אדם מחפש אהבה, או לפחות השפעה. אבל במקרה הזה מדובר בהשפעה מדומיינת, כי האלגוריתם כאמור מספיק חכם; אם הוא רואה שאנשים לא צוחקים מבדיחות של אדם מסוים הוא לא יקדם אותן, וכמעט לא משנה אם לאדם הזה יש עשרה או עשרת אלפים עוקבים.
הפלא של הרשתות החברתיות הוא הפיכת כל אחד לאיש תקשורת פוטנציאלי שתלוי רק בעצמו ולא כפוף למערכות הגדולות. אבל הצד השני של המטבע הוא מרדף אחר עוקבים, שמוסיף לאדם תחושה משכרת של כוח (עוקבים אחריו אלפי אנשים, וגם אם נוריד את ה"בוטים" יישאר מספר מכובד למדי), שעשויה להיות ריקה מתוכן, וגם הקצנה אוטומטית של הניסוחים, בחיפוש אינסטינקטיבי אחרי יחס ציבורי.
זה לא פוסל את השימוש בטוויטר, אבל נקודה שבהחלט כדאי להיות מודעים אליה, כשאנחנו משתמשים בו ומנסים לדאוג שהוא לא ישתמש בנו.
