'הניו־יורק טיימס' בישר השבוע שפרטי "הדיל האוליטמטיבי" של טראמפ יתפרסמו בעוד חודש, בסיום הרמדאן. אף שהפרטים אינם ידועים היו כמה הדלפות של העקרונות, ואחד מהם – שחזר ונשנה בכל פרסום – הוא מחויבות הקשר בין הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון ובין עזה. ג'ייסון גרינבלט, שליחו של טראמפ, אף אמר בפומבי לפני כמה חודשים ש"הרשות הפלסטינית צריכה לחדש את תפקידה בניהול רצועת עזה, שכן חמאס פגע קשות בתושבים ונכשל בסיפוק צורכיהם הבסיסיים". אבל למדינת ישראל אסור להסכים להחזיר את הרשות הפלסטינית לרצועת עזה. זו תהיה טעות אסטרטגית.
בחודשיים האחרונים העמידה מדינת ישראל קיר ברזל בפני חמאס. לשמחתי הקיר הזה לא נסדק, צה"ל שמר בקנאות על העיקרון שאסור בשום אופן לפגוע בריבונותה של מדינת ישראל. אבל החודשיים האלה לימדו אותנו רבות על הלכי הרוח ברצועת עזה: מחד גיסא על המצוקה הכלכלית הקשה, ומאידך גיסא על שחמאס מפנים בהדרגה שמדינת ישראל מצמצמת וסוגרת את האפשרויות לפגוע בה, באמצעות כיפת ברזל נגד קסאמים, פתרון טכנולוגי אחר לבעיית המנהרות, וכעת גם בקיר בלתי עביר אל מול הצעדות.
השאלה היא מה הלאה. האם להרעיב את תושבי הרצועה עד שיתעוררו כוחות פנימיים ויחליפו בעצמם את השלטון? זה מה שבפועל קורה בשנים האחרונות. אולם אף שמדי פעם יש קולות אחרים בין תושבי הרצועה, אין להם שום סיכוי לאתגר את הכוח החמוש והחזק של חמאס. דובר צה"ל התהדר בכך שחמאס נכשל כי תכנן להוציא חצי מיליון פלסטינים ל"צעדת השיבה" ובפועל יצאו "רק" 40 אלף. כמי שארגן הפגנות בעבר, אני יכול לקבוע שלהביא 40 אלף, כולל משפחות, לגבול המדמם עם ישראל – גם זו משימה לא קלה, המצביעה על תמיכה עממית רחבה בחמאס.
האם לכבוש את רצועת עזה ולסלק את חמאס? כזכור, זאת הייתה הדרישה של ליברמן בעת מבצע צוק איתן. היום כשר הביטחון הוא אינו חוזר עליה. אני חושב שהקונצנזוס היום הוא שאסור לישראל להקיז את דם חייליה כדי להחליף ישות טרוריסטית אחת בישות אחרת.
נשאלת כמובן השאלה מי יחליף את חמאס? צה"ל? האם יהיה הגיוני לחזור ולשלוט ב־1.75 מיליון ערבים ולנהל את חייהם, כולל מערכות החינוך, התשתיות והכלכלה? אני לא חושב שיש רבים בישראל המייחלים לכך, אפילו בימין העמוק. הרשות הפלסטינית? רק בעת האחרונה נכשל ניסיון פיוס נוסף בין חמאס ובין הרשות. הניסיון חודש לאחר הודאת חמאס בכישלונו לנהל את המישור האזרחי ברצועה, והבעת נכונות מצידו להעביר סמכויות אזרחיות לידי הרשות הפלסטינית. הסכם הפיוס נכשל כאשר התברר שחמאס לעולם לא יוותר על הזרוע הצבאית שלו, והפיצוץ התרחש כאשר אבו־מאזן הפסיק להעביר משכורות לפקידים בעזה ולשלם על החשמל של תושבי הרצועה.
למרות זאת ממשיכה המערכת הבינלאומית, כולל ארה"ב, לדחוף לאיחוד בין עזה ליו"ש. ממשלת ישראל חייבת להבהיר שזה לא יקרה. האינטרס הישראלי הברור הוא הפרדה מוחלטת בין עזה ליו"ש.
החוקר אריה ל' אבנרי מוכיח בספרו "ההתיישבות היהודית וטענת הנישול" שחלק גדול של ה"פלשתינים" מקורם במצרים, פועלים מצרים שהיגרו לארץ ישראל בעת פלישת הצבא המצרי ושלטונו של אברהים פחה בשנים 1831־1840. חלקם הגיעו אף בתחילת המאה העשרים, כפועלים זולים להקמת הרכבת החיג'אזית. ברור שחלק ניכר מהפליטים בעזה מקורם במצרים, והקשר האתני בינם לערביי יו"ש רופף, ובוודאי פחוּת מהקשר בין ערביי יו"ש לאוכלוסייה הפלסטינית בירדן. החיבור בין ערביי עזה לערביי יו"ש מלאכותי, ונוצר רק בגלל הגורל המשותף במלחמת העצמאות ותוצאות מלחמת ששת הימים.
מבחינה ביטחונית, השתלטות הטרור החמאסי על רצועת עזה ב־2007 גררה את ישראל לשלושה סבבי מלחמה עקובים מדם: עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן. אבל ישראל היטיבה להתמודד עם האתגרים מהאוויר, מתחת לאדמה ועל הגדר. עזה תמשיך לאתגר גם בעתיד, אבל נראה שמדינת ישראל למדה להכיל את האתגרים הללו.
בפועל קיימות שתי ישויות פלסטיניות נפרדות, עוינות זו לזו, הנאבקות בישראל: חמאס באמצעות טרור והרשות הפלסטינית במלחמה מדינית. ישראל מקיימת עם הרשות יחסים ביטחונים וכלכליים, ורמת החיים של התושבים הערבים ביו"ש גבוהה בהרבה מבעזה. העדות הטובה ביותר להפרדה היא ההתעלמות הרועמת של הרחוב הערבי ביו"ש מאירועי "צעדת השיבה" בשבוע שעבר.
הימצאותם של מיליוני ערבים סמוך לגבולנו, במצוקה מחריפה, מובילה את ישראל להתמודדות אסטרטגית יומיומית. ישראל אינה יכולה להתעלם מהבעיה. לכן עלינו להכיר בנוכחותה של ישות עוינת ולמצוא דרכים להסדיר את ההתנהלות שלנו מולה. אסור לישראל להתנהל ישירות מול ארגון הקורא להשמדתה, אבל הקשרים הענפים שהתפתחו בין ישראל למצרים, לסעודיה ולמדינות המפרץ צריכים להוביל לשינוי עמוק ויסודי במצב התשתית והכלכלה ברצועה, שיאפשר לתושביה חיים סבירים והוגנים.
רמאללה תפסיק להיות כתובת בלעדית להידברות עם הפלסטינים, וככל שהדבר נוגע לרצועת עזה, הכתובת תהיה מצרים ומדינות המפרץ. המיסים שישראל גובה בהעברת הסחורות של עזה לא יועברו לרשות אלא לעזה, וישראל תדרוש שהמדינות התורמות יחלקו את תרומותיהן גם לרצועת עזה, למרות ההתנגדות הצפויה של האיחוד האירופי.
אני לא חושש מהמושג "הודנה" שהפריחו אנשי חמאס בעת האחרונה, אך התנאי להודנה חייב להיות הפסקה מוחלטת של פיתוח אמצעי לחימה והחזרת גופות הדר ואורון. בד בבד ישראל תסייע בפיתוח תשתיות, כמו מתקן התפלת מים, תחנת כוח ופיתוח נמל על פי הרעיון שמוביל שר התחבורה ישראל כץ.
ישראל תוביל שינוי בתפיסה הקיימת ותבהיר לידידותיה בעולם שהפתרון לטווח רחוק בעזה הוא ההתפתחות שלה דרומה, לכיוון צפון סיני, ועריכת "תוכנית מרשל" של שיקום הפליטים באזור ימית ואל עריש
