תכנית ספדי, לבנייה של כ-20,000 יחידות דיור מחוץ לגבולות הבינוי של ירושלים, בעיקר ברכס לבן ובהר חרת, זכתה בשעתו לדיון ציבורי ער ולמאבק עיקש, שבעקבותיו הסירה המועצה הארצית לתכנון ובנייה מסדר היום את התוכנית. זו הייתה הצבעה היסטורית של 23 נגד 2. בפברואר 2007. קואליציה של ארגוני סביבה בירושלים, בהובלת החברה להגנת הטבע, הביאה נתונים שהוכיחו כי יש די והותר עתודות בנייה בתוך גבולות הבינוי של עיר הבירה. מה עוד, טענו המתנגדים, שעצם קיום עתודת הבנייה בתוך העיר, הוא שמצדיק את השקעת המדינה במערך הסעת המונים, הרכבת הקלה, ומייתר סלילת כביש טבעת מערבי.
היום, כעבור 15 שנה, התגברה ההכרה כי אין הצדקה לבנות מחוץ לגבולות הבינוי של העיר. כיום מקודמות עשרות תכניות פינוי-בינוי, לצד עוד עשרות תכניות תמ"א 38. בחישוב של דוח הארגונים ב-2007, לא נלקחו שני המודלים האלה כלל בחשבון. (אז טענו שפינוי-בינוי בלתי-ישים בירושלים, ותמ"א 38 טרם באה לעולם).
בינתיים השתנו דברים נוספים – בוועידת האקלים בגלזגו התחייבה מדינת ישראל להיכנס למסלול התמודדות בהתחממות הגלובלית, לצד יותר מ-190 מדינות בעולם. העיר ירושלים אישרה תכנית אקלים רצינית ביותר, שאחת מאבני היסוד שלה, היא מאמץ מכוון למנוע כריתה של עצים וחורש ותיקים, לצד נטיעת עצים רבים נוספים.
רכס לבן, אזור עתיר נכסי טבע בדרום מערב העיר, היה אחד המוקדים של תכנית ספדי המקורית, ומוסדות התכנון נטשו את הפיתוח שם כאשר התכנית ירדה מסדר היום ב-2007. ההצדקה לשוב ולתכנן פיתוח ברכס לבן, על חשבון 11,000 עצים ומעיינות רבים, כגון עין לבן – "חוף הים של ירושלים" – באה מהמחשבה שצריך להקל על העומס של תכניות פינוי-בינוי בקרית יובל ובקרית מנחם, על ידי ניוד זכויות בנייה ל"קרקע משלימה". מעולם לא ניתנה תשובה לשאלה הראוייה – למה הקרקע המשלימה צריכה להיות בלב אזור טבעי בעל ערך אקולוגי וחברתי כאחד?
התוכנית החלופית – פתרון אידאלי
בעקבות מחאה ציבורית ערה, לקח ראש העיר משה ליאון צעד אמיץ כאשר החליט לקדם חלופה לתכנית ההרסנית המוצעת ברכס לבן.
חלופה זו מצילה את רוב העצים, שומרת בקפידה על המעיינות, ומקרבת ומצופפת את הבינוי לכיוון תוואי הרכבת הקלה. חשיבותה ובשורתה הן בחיבור קונספטואלי בין המתווה החדש לבין תכנית האקלים של העירייה. זהו צעד משמעותי, שצריך להביא לכך שכל תכנית פיתוח תיבחן גם מהיבט ההשפעה האקלימית שלה, בין אם מדובר בפגיעה במגוון הביולוגי ובין אם מדובר בהגדלת הסיכון של שיטפונות. יתר על כן, התכנית החלופית קובעת ייעוד גן לאומי ביתרת השטח המיועדת לבנייה (כ-500 דונם).
ואכן, חלק מהארגונים והמנהלים הקהילתיים הפועלים בשדולת "ירושלים בת-קיימא" בירכו על צעדו של ליאון – מנהלים קהילתיים כגון יובלים וגנים, וגם ארגונים כגון קרן ירושלים ירוקה ובר-קיימא. אבל כאן הטוויסט האירוני בעלילה: "מצילים את הרי ירושלים", שהצליחו בנחישותם להשפיע על דעת הקהל בירושלים, ובין היתר הביאו לשינוי עמדה מובהק אצל ראש העיר משה ליאון, בנושא רכס לבן בפרט, ובנושא הרי ירושלים והאקלים בכלל, טוענים כי אין כל צורך בבנייה במתחם רכס לבן.
עמדה זו של "הכל או לא כלום" עלולה להביא לכך שהתכנית הישנה – המקודמת גם היום במוסדות התכנון, תיושם.
עיריית ירושלים שותפה ביוזמה שמובילה קרן ירושלים ירוקה, יחד עם מטה יהודה ומבשרת, רשות ניקוז שורק-לכיש, קק"ל, החברה להגנת הטבע, רט"ג ועוד גופים רבים, לקדם שותפות אזורית שבה יפעלו הגופים החברים יחד להגנה על נכסי הטבע שלהם. השותפות חולשת על החלק המזרחי של אגן השורק, כולל שני שליש של העיר, ומגיעה עד בית שמש. הסוגייה של רכס לבן נוגעת לאתגר המרכזי של השותפות הזו, יצירת ממשק נכון בין העירוני לבין הכפרי, הצורך לספק עתודות בנייה לדורות הבאים של ירושלמים, לצד חשיבות שירותי המערכת שהטבע מספק לנו ובכך מאפשר לנו לחיות.
גם מגדלי הפינוי-בינוי של ירושלים עומדים במבחן. באיזו מידה ימשכו משפחות צעירות שביכולתן לתרום לכלכלת העיר? איך יתוחזקו, ועד כמה תיבנה תשתית ציבורית שהופכת את השכונות המתעבות במגדלים לאטרקטיביות? תידרש רמה גבוהה של נגישות, הזדמנויות תעסוקה, בתי ספר, גני ילדים, מרכזי מסחר, פנאי ובילוי, טבע ומרחב ירוק – בנוסף לתחושת הקהילה שמחפשים הצעירים והמבוגרים כאחד. מה ייעשה כדי להבטיח שדיירי המגדלים לא ירגישו בודדים ונטושים? כדי להצליח במשימה של ציפוף מקיים של העיר, יידרש שילוב של חשיבה קהילתית ותשתיתית.
אני מקווה ששביל הזהב ינצח בנושא רכס לבן, ותינתן הזדמנות לתכנית ראש העירייה, "הבשורה בלבן". חשוב לציין שמעבר להקטנת הנזק ברכס לבן, ישנה התחייבות של ראש העיר לא לאפשר קידום של המשך פיתוח ברכס לבן ובמתחם הדסה. נקווה ששטחים אלה גם יזכו להגנה סטטוטורית, לטובת הדורות הבאים, ולטובת המורשת הנופית של ירושלים, עיר שהרים וטבע סביב לה.
