1. שקט הוא רפש
פרשת הסרסור בחיילות בבית הכלא גלבוע היא אחת הדוגמאות היותר קשות ומביכות לתופעה שקנתה לה שביתה בתחומים רבים: רשויות הממונות על אכיפת החוק, שבמקום למלא את תפקידן להשליט חוק וסדר, בוחרות לרצות את העבריינים כדי להשיג שקט בכל מחיר.
אנחנו מכירים את זה מההבלגה על האלימות הבדואית בנגב; מההבלגה על תרבות הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי כולו; מההבלגה ארוכת השנים על תרבות אגירת הנשק והרציחות במיגזר הערבי; מההבלגה על הפגנות חרדיות אלימות; מאי אכיפת החוקים הדורשים לימודי ליבה (או לפחות מתנים את התקצוב הממשלתי בקיומם של לימודים כאלה) במיגזר החרדי; מהתיישבות של מתנחלים בכל מקום שהם מוצאים לנכון, עם או בלי אישור ממשלתי; מההבלגה כלפי כלל תופעות האלימות בחברה הישראלית – בכביש, בבתי הספר, במגרשי הכדורגל, במועדונים ובבתי החולים – ועד ההיסוס להפעיל נשק גם כלפי אנשים המאיימים בפועל על חייהם של בני אדם אחרים.
הכלל הרווח בישראל הוא שבכל מקום שבו רווחת אלימות או התעלמות מהחוק, כלומר המקומות בהם אכיפת החוק היא החיונית ביותר, זה בדיוק המקום שבו תמצא את רשויות אכיפת החוק מקטינות ראש ומשתדלות מאוד שלא להתעמת עם העבריינים. יש לתופעה הזו שלושה הסברים עיקריים: האחד הוא מדיניות "פרוגרסיבית" המתעניינת יותר בזכויות העבריינים מאשר בזכויות האזרחים התמימים. כשאיש אכיפת חוק, שבהגדרה תפקידו הוא להפעיל כוח בשעת הצורך, מממש את הכוח שניתן לו, הוא זה שיהיה בחזקת חשוד הרבה לפני העבריין המקורי. הוא זה שיצטרך להסביר ולהוכיח שהפעלת הכוח אכן הייתה חיונית, במקום שהאחריות תהיה על העבריין ובאי כוחו להוכיח שהפעלת הכוח לא הייתה חיונית. המצב הזה מציב מראש את גורמי אכיפת החוק במצב מגננה בלתי אפשרי, שבו, כדי לדאוג לעורם ולפרנסתם הם מפקירים את האזרחים שהם אחראים על שלומם.
ההסבר השני הוא כניסתם של שיקולים פוליטיים לזירת החוק. כאשר העבריינים הם חלק מציבור בעל כוח פוליטי, הפוליטיקאים החפצים ביקרו של אותו מגזר, יעשו הכל כדי לפטור את העבריינים מאחריות ומעונש וגם זה מרתיע כמובן את האחראים על שמירת החוק.
ההסבר השלישי הוא הרחב ביותר: רצונם הפשוט של הממונים על אכיפת החוק במניעת סקנדלים ועימותים כלשהם בזירה שהם מופקדים עליה. ההנחה היא שעצם קיומו של עימות כבר תפנה אליהם אש מיותרת, והם יישאו בתוצאות. משום כך הם מעדיפים לרצות את העבריינים ולא את החוק, עד כדי מצב שסוהרים בבית כלא מוכנים להפקיר את חברותיהם לשירות לטובת מחבלים שהורשעו בטרור, ובלבד שאלו לא יעשו בלגן.
את הנורמה הזו מוכרחים לשנות מן היסוד. גורמי אכיפת החוק צריכים לדעת שהם ייהנו מגיבוי מלא אם הפעילו את הכוח בצורה סבירה ומתוך שיקול דעת. רק במקרה של אובדן מוחלט של שיקול דעת וכאשר הפער בין נסיבות האירוע ורמת הפעלת הכוח ברור ומובהק, תתקיים חקירה ויינקטו אמצעים כנגד אוכפי החוק שסרחו, ובכל מקרה, גם אז אין פירוש הדבר שהעבריינים המקוריים ייצאו זכאים. אדרבה, גורמי אכיפת החוק צריכים לדעת שדווקא אם לא יפעילו את האמצעים העומדים לרשותם, ואם יעדיפו להבליג על מקרים מובהקים של עבריינות, קל וחומר אלימות; דווקא אז ייענשו בחומרה.
2. די להפקיר את הכותל הדרומי
האירועים המתרחשים בחודשים האחרונים בכותל הדרומי, שזכה לכינוי 'עזרת ישראל' (המקום בו הותר למתפללים להתפלל באופן מעורב, ולפי המנהגים הנקוטים בידם, כגון נשים המתפללות בטליתות או קוראות בתורה) הם עוד דוגמה לסלחנות ממארת כלפי אלימות אידאולוגית. העולם האורתודוקסי-שמרני ניצח בגדול במאבק מול הזרמים הלא-אורתודוקסיים ואת נשות הכותל (בנות כל הזרמים) בשאלה האם יותרו מנהגים לא אורתודוקסיים ברחבת הכותל המרכזית. הניצחון האורתודוקסי היה מוצדק, על פי הכלל לפיו יש לכבד את מנהג המקום (בדיוק כמו שיהודים ונוצרים יסירו את נעליהם לפני כניסה למסגד, גם אם הם חושבים שמדובר במנהג טיפשי), ואין ספק שמנהגם של רוב מתפללי הכותל הוא המנהג האורתודוקסי, ולא המנהגים האחרים.
יחד עם הניצחון המובהק הזה, נקבעה פשרה שאפשרה למתפללים שלא ברוח המנהג האורתודוקסי להתפלל ברחבת הכותל הדרומי; רחבה שמהותית היא חלק מן הכותל ההיסטורי, אבל בפועל רחוקה מהכותל המערבי של כלל ישראל מרחק כמה מאות מטרים. כלומר, המתפללים שם לא אמורים בכלל להיראות לעיני האורתודוקסים המתפללים ברחבה המרכזית.
אבל האורתודוקסים, בין אם הם חרדים או חרד"לים, לא מסתפקים בניצחון הזה. הם רוצים ניצחון מוחלט, שהמנהגים הלא-אורתודוקסיים יהיו בגדר בל ייראה ובל יימצא בכל מקום שמוגדר ככותל. לכך אי אפשר, ואסור להסכים. דחיקתם של הלא אורתודוקסים לרחבה צדדית היא פשרה מספיק גדולה מבחינתם, ואין שום צורך או הצדקה לדחוק אותם גם משם; מה גם שהפשרה קיבלה את הסכמתה של ממשלת ישראל, כולל הסכמה שבשתיקה מצד המפלגות החרדיות עצמן.
העובדה שבחודשים האחרונים יש יותר ויותר מקרים של מתפללים חרדים או חרד"לים המגיעים לרחבת ישראל, מציבים בה מחיצות בין גברים לנשים, או מחללים את תשמישי הקדושה הקיימים בה, היא חילול שם שמיים; פגיעה קשה ומיותרת במיליוני יהודים ברחבי העולם, והתנהגות אלימה ובלתי חוקית שצריכה להיענות בכל העוצמה של רשויות אכיפת החוק. עבריינים אידאולוגיים אינם ראויים ליותר הערכה מעבריינים רגילים. לרוב הם דווקא יותר מסוכנים.
3. המשכיל בעת ההיא – יידום!
עונת הפריימריז בעיצומה בארבע מפלגות בישראל: הליכוד, הציונות הדתית, העבודה ומרצ. על הפריימריז בעבודה ובציונות הדתית אנחנו בקושי שומעים. על הפריימריז בליכוד אנחנו לא מפסיקים לשמוע. המועמדים מתחרים זה בזה בביטויים מחריפים והולכים כנגד השמאלנים, התקשורת, מערכת המשפט, ובעצם כנגד כל גורם שנתפס כמפריע למנהיג העליון לנהוג כרצונו. אפילו כשפעיל אחד, שדווקא אינו מתמודד בפריימריז, קורא להעמיד את אנשי הפרקליטות מול קיר לבן ולהוציא אותם להורג (!) אין פוצה פה ומצפצף, כי זה שיעז לפצות עלול להיות מסומן בעצמו כשמאלני יפה נפש, וממילא סיכוייו להיבחר יהיו אפסיים.
לא במקרה, שרידי התפישה הממלכתית בליכוד הולכים ופורשים מהמירוץ. חלקם פרשו למפלגה אחרת [גדעון סער, זאב אלקין, ועוד כמה מחבריהם]; אחד [יובל שטייניץ] פרש לביתו, ואחד, גלעד ארדן, העדיף ליתר בטחון להישאר רחוק ככל האפשר במרכז האו"ם בניו יורק. הגישה הרווחת בליכוד היא שהמשכיל והחרד לגורלו בעת הזאת עדיף שיידום, או שיודמם על ידי הבוחרים.
למרבה הצער, קם לגישה הזו מתחרה גם בקוטב הפוליטי הנגדי – הלא הוא האלוף במיל' יאיר גולן, לשעבר סגן הרמטכ"ל. מאז זיהה לראשונה תהליכי הקצנה בחברה הישראלית, הוא לא מפסיק לתרום בעצמו לתהליכים האלה בסגנונו הבוטה והמשתלח, ובפרובוקציות שהוא מנפק חדשות לבקרים. בימים האחרונים הוא הגדיל לעשות, כאשר במסגרת הפריימריז שהוא מנהל לראשות המפלגה מול המנהיגה לשעבר זהבה גלאון, הזמין גולן את צוות ערוץ 13 להצטרף אליו לסיור ביצהר, כאשר ברור שכל הסיור נועד להתסיס את המתנחלים ולהוציא מהם כמה שיותר ביטויים קשים, והמסר המשתמע הוא כמובן שרק הוא יעז לעמוד מולם ולגלות אסרטיביות נדרשת.
יש כמה לקחים לתופעה הזו: ראשית, היא מצביעה שוב על הברית הארורה בין הפוליטיקאים וכלי התקשורת, כאשר אלו ואלו נזקקים לפרובוקציות מחוללות רייטינג, ולא משנה מה יהיה המחיר החברתי לכך. כמובן שאחר כך הם יזילו דמעות תנין על ההקצנה הפושה בחברה הישראלית ויתהו מה יש לעשות כדי לבלום אותה (תשובה: קודם כל לסלק אתכם).
המסקנה השנייה היא שבניגוד לדימוי רווח, אין שום יתרון דמוקרטי בשיטת הפריימריז. יותר נכון את מחיר השתתפותם הרחבה יחסית של רבבות מתפקדים בתהליך הבחירה אנו משלמים בריבית דריבית, באמצעות זילות והקצנה של המערכת הפוליטית כולה. הבחירה על-ידי מנהיג אחד כמובן פחות דמוקרטית, אבל בפועל תורמת הרבה יותר לניקיון הדעת הציבורי. וכנראה שהשיטה הטובה ביותר היא פשוט חזרה לשיטה המפא"יניקית של "הוועדה המסדרת". שם לא צריך לכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר, ומצד שני הבחירה לא נעשית על-ידי מנהיג דיקטטור אחד, אלא על-ידי צוות של ותיקי המפלגה, שיש סיכוי טוב שבאמת ישקול מהו ההרכב הטוב ביותר להצלחתה בבחירות, וגם אחר כך, לתפקד בעבודתה השוטפת של הכנסת.
