בשבוע שעבר העיד נתניהו בוועדת החקירה הממלכתית שהוקמה לאסון במירון, שבו נהרגו 45 חוגגים בהילולת רשב"י. העדות חוללה גלי תעמולה צפויים. מתנגדיו ניסו להציגו כבורח מאחריות, תומכיו ניסו להבין מדוע השמאל תולה כל תקלה וכשל ישירות בראש הממשלה (כשהוא מימין), בעוד שרי השמאל בורחים מאחריות גם בנושאים שבסמכותם המיידית, כשר הבריאות שמתנער מגל הקורונה הנוכחי ומאות המתים שגבה החודש, או שר האוצר שמכחיש את המצב הכלכלי הקשה.
אבל נשוב למירון. סיפור ההילולה בל"ג בעומר ארוך ומורכב, ולאיש אין ספק שמדובר בכשל בטיחותי כבר שנים. בתיאוריה, ועדת חקירה ממלכתית הייתה יכולה להיות כלי ראוי לבירור הסוגיה, שכן ועדות כאלה אמורות להתחקות אחר האמת ולתת תשובות לתקלות מערכתיות ולשאלות ציבוריות לאומיות.
אפשר להתווכח על רמת היעילות או ההצלחה של ועדות חקירה ממלכתיות, ויש מקום גם לביקורת. אך בעבר הן לפחות נהנו יחסית מאמון ציבורי, הן משום שהשתמשו בהן במשורה (עד 2021 הוקמו 18 ועדות), הן משום שביררו בהן נושאים רחבים ולא פוליטיים במובהק, או נושאים שהיו באחריות הממשלות שבזמנן הן הוקמו. כך הן ניסו להתרחק מפוליטיזציה וזכו לאמינות.
לא עוד. במסגרת רמיסת הנורמות הכללית של הממשלה הנוכחית, אפשר למנות "הישג" נוסף: הרס מוסד ועדת החקירה הממלכתית. הממשלה הקימה במהירות היסטורית שתי ועדות חקירה שכאלה לצרכים פוליטיים מובהקים – אחת לחקר רכש הצוללות וכלי השיט, והשנייה לאסון מירון – כדי להטיל אשמה על הממשלה הקודמת, כלומר, במטרה לרדוף את יריביה ולשמש כנשק תעמולתי.
כפי שלא היינו מעמידים בראשות ועדת חקירה פוליטיקאי, כך אין להעמיד שם שופטים, שגם הם מצויים בניגוד עניינים מוסדי
כך הפכה הממשלה גם את הכלי של ועדת החקירה, שבעבר הייתה לו חשיבות ציבורית, לחסר ערך ממשי בבירור האמת ותיקון תקלות. הקואליציה הפוסט־דמוקרטית הפכה את הוועדות לכלי תעמולה פוליטית ורידדה אותן לפרויקט יח"צני של ממשלה חסרת גבולות מוסריים ואתיים, עוד מוסד שנוי במחלוקת שסובל מחוסר אמון מובנה.
הפוליטיקאים אינם האשמים היחידים בכך. יש עוד מובן, קצת עמוק יותר, שבו הניטרליות של ועדות החקירה מוקרבת לטובת אינטרסים פוליטיים ומערכתיים. זאת משום שבראשות ועדות החקירה הממלכתיות עומדים, כנדרש בחוק, שופטים. במקור זו הייתה דרישה מובנת מאליה; בעבר שימש בית המשפט גוף בלתי תלוי, שצורף כחלק אינטגרלי לוועדות לאומיות כדי למתן את השפעות האינטרסים הפוליטיים על הבדיקה והמסקנות ולהקנות להן אמינות ציבורית.
"המהפכה החוקתית" של אהרן ברק טרפה את הקלפים האלה. ברק הפך את בית המשפט ממחוקק־משנה למחוקק־על, ולא רק מחוקק־על, אלא גם מושל־על, עם סמכויות התערבות בכל סוגיית מדיניות. בית המשפט העליון עיצב מציאות שבה כל מעשי הרשויות האחרות, בלי קשר לחוקיותם, חייבים לעלות בקנה אחד עם הערכים והתפיסות המוסריות והפוליטיות שהוא מכתיב למדינה ולאזרחיה.
מאחר שבית המשפט ניצל את מעמדו כדי לכפור בכפיפותו למחוקק ובחוסר הרלוונטיות שלו לקביעת מדיניות, הוא הוצף, מצד בעלי אינטרסים מכל הסוגים, בסוגיות מדיניות וחקיקה שלא אמורות להיות בתחומו. ומכיוון שבית המשפט העליון עוסק כיום בכל הנושאים הפוליטיים – מפרוצדורות הכנסת, דרך כל סוגיות המדיניות, ועד פסילת חקיקה ראשית – הוא מעורב כבר שנים רבות, עם בנו החורג הייעוץ המשפטי לממשלה, גם בסוגיית מירון. וכדרכן של טחנות הצדק הישראלית, כפי שמדגימה כל השוואה בינלאומית, התנהלותו גמלונית, איטית וחובבנית.
נשוב לענייננו, ועדות החקירה שהקימה הממשלה. כל עוד בית המשפט לא הכתיב מדיניות וחקיקה, אלא יישם את החוק, אפשר היה להחשיבו כשחקן ניטרלי. מעמדו העצמאי והתרחקותו מהשדה הפוליטי הבטיח שמעורבותו בוועדות לאומיות תהיה חסרת פניות. אבל מרגע ששופטינו תרגמו את עצמאותם המוסדית לסמכות בענייני ערכים, והפכו עצמם למחוקקים ומושלים, הם שמטו את הקרקע מתחת למעמד הניטרלי של מוסדותיהם, והחליפו אותו בתכנים, ערכים ואינטרסים שבדרך כלל מאפיינים את הפוליטיקה. זה בלתי נמנע; מי שנכנס לנהר הפוליטיקה, נרטב ממימיה.
הגענו לנקודה העיקרית. כשחקנים מרכזיים באסון מירון, לאור פסיקת בג"ץ בעבר בסוגיית מירון, גם בית המשפט והייעוץ המשפטי צריכים להיות ממושאי החקירה, עם פוטנציאל אשמה ואחריות משל עצמם. ברור מאליו שבמצב כזה אין שום יתרון לשופטים כמנהלי החקירה. כפי שלא היינו מעמידים בראשות ועדת חקירה פוליטיקאי, כך אין להעמיד שם את מרים נאור ז"ל או את דבורה ברלינר תבל"א, מפני שגם הן מצויות בניגוד עניינים מוסדי. מדובר בעוד בדיחה משפטית, מהסוג הרווח בשנים האחרונות בישראל, שהיא הרבה יותר עצובה ממשעשעת.
האינטרס של הקואליציה, שהקימה ועדת חקירה ממלכתית לצורכי תעמולה, הוא לעצום עיניים ולהתנהל כאילו אין כאן שום דבר חריג. האינטרס המקביל של השופטים הוא להתנהג כאילו הוועדות הלאומיות בראשותן נותרו ניטרליות. אבל זה לא יועיל; חושי הציבור חדים והוא מבין שמדובר בפארסה.
למרבה הצער, בעקבות הפוליטיזציה של מערכת המשפט ושל מוסד ועדות החקירה, לא באמת נדע מי אחראים לאסון מירון, איזה פתרון עשוי היה להיות מיטבי, ומדוע הוא לא יושם. האינטרס הוא האויב הגדול ביותר של האמת, ובמצב שבו אין גורם ניטרלי, הדבר היחיד הוודאי הוא הספק.
למרות מצב הביש הזה, ואולי דווקא בגללו, כדאי לסיים בלקח החשוב ביותר מאסון מירון. זהו לא לקח לממשלה, לכנסת או בית המשפט, אלא לציבור החוגג: הממשלה איננה הפתרון. זו אשליה, כמו הניטרליות של ועדת החקירה. האמת היא שאין שום כוח שיטור, נהלים או חוקים שיכולים להבטיח בטיחות של מאות אלפי חוגגים במתחם מצומצם. מי שחייב לדאוג לבטיחותו הוא ציבור החוגגים עצמו.
כן, זו אמירה לא מקובלת אצלנו, מטעמים פוליטיים מובנים, אבל ההתעלמות ממנה יקרה מדי: הציבור החוגג חייב לקבל אחריות לאופי ההילולה, כי רק הוא יכול לשלוט בה. האסון הבא לא יימנע מלמעלה, על ידי ועדות, פוליטיקה ובתי משפט, אלא רק מלמטה, בזכות התנהלות מושכלת של הציבור שמגיע למירון והנהגתו, שיתבטאו בעיצוב נוהלי בטיחות ברורים ובהפגנת משמעת עצמית גבוהה. אחרת השמחה הגדולה עלולה להפוך שוב לטרגדיה לאומית.
