פרשת סעדה: ללא ניקוי אורוות מקיף, הקלקולים במערכת ימשיכו להתקיים

"שמור את הפה ליד יפרח" (מתוך מסרון ששלח שי ניצן למשה סעדה וצוטט השבוע בטלוויזיה).

לפני שנדבר על הריאיון המטלטל שהעניק השבוע סגן ראש מח"ש לשעבר משה סעדה לעמית סגל בחדשות 12, מן הראוי לפתוח את הטור בהבהרה קצרה על אודות המסרון שקיבל מפרקליט המדינה שי ניצן. בניגוד למה שעשוי להישמע מהריאיון, אינני מתחזק קשרים אישיים קרובים עם בכירי משרד המשפטים. כעיתונאי וכמשפטן, מוסדות, ארגונים וקהילות מזמינים אותי מפעם לפעם להרצאות בנושאים אקטואליים, מקצועיים או תורניים. פעמיים הוזמנתי לשבת "משפט עברי" שהפיקה קהילת מזכרת־בתיה היקרה, ובאחת מהן התארחתי לסעודת ליל שבת אצל סגן ראש מח"ש.

אודה ואתוודה: יצרי העיתונאי גבר אז על חובתי למלא אחר הנחיותיו של סימן ש"ז בשולחן ערוך אורח חיים, שכותרתו "איסור דיבור חול בשבת". ניסיתי גם ניסיתי לדובב את מארחי בענייני דיומא, אך לא עלתה בידי. האירוח של בעלת הבית נעמי היה כיד המלך, אולם הפה הממלכתי והלויאלי של בעלה נותר סתום וחתום. במחשבה לאחור, אילו היה מספר מקצת ממה שסיפר השבוע, היחס שלי לטענות ה"הגנה מן הצדק" של פרקליטי נתניהו היה משתנה כבר אז מקצה לקצה.

לאחר שידור הריאיון השבוע פנו אליי בעלי קובלנות נגד סעדה: שהוא התנהג כמו מאפיונר והילך אימים על בכירים במערכת כדי שימנו אותו לתפקיד ראש מח"ש; שהתסכול האישי על אי־מינויו לתפקיד חייו העביר אותו על דעתו וגרם לו לצאת למסע נקם עיוור; שבמשך עשורים מח"ש הייתה הוא, ואם מח"ש מושחתת זה גם באשמתו; שהריצה שלו לפוליטיקה מטילה צל כבד על כוונותיו, ועוד.

סעדה מתאר מפכ"ל שמשבש חקירות, מאיים על מח"ש ומטיל אימה על היועץ המשפטי לממשלה בצרחות וצעקות

התשובה לטענות הללו פשוטה: הן לא רלוונטיות. למקורות עיתונאיים יש לרוב אינטרס, לעדי מדינה יש ודאי אינטרס, ולמרות זאת מערכת המשפט, כמו העיתונות, מקבלות דבר יום ביומו עדויות הנגועות באינטרס ומשתדלות לבחון את התוכן לגופו. בהשאלה מדיני ראיות, האינטרס אינו משפיע על הקבילות של הראיה אלא על המשקל שלה. מה שחשוב הוא התוכן, וכאן כל בר דעת מבין שאם אפילו רק שליש מהדברים שאמר סעדה נכונים – האדמה צריכה לרעוד.

הטענות של סגן ראש מח"ש היוצא נגד פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן, אינן עוסקות בעניינים של חוסר טעם, חוסר טקט, ואפילו לא טענות לעבירות אתיות. אלה הן טענות לעבירות פליליות מובהקות, עבירות שזיהמו לכאורה את אחד ההליכים המשפטיים הרגישים ביותר בתולדות מדינת ישראל, ושהשחיתו את משטרת ישראל באופן כמעט חסר תקנה. על הרבה פחות מזה הולכים בישראל לכלא.

סגן ראש מח"ש טוען שניצן לא רק שיקר אלא גם הציע לו הצעה שעשויה להיתפס כשוחד. כזכור, עבירה שהעונש הנקוב בצידה בחוק העונשין הוא שבע שנות מאסר. בתגובתו, ניצן לא הכחיש את ההצעות שניתנו לסעדה, אלא רק הצמיד להן פרשנות אחרת. בעגה המשפטית יש ביטוי לסיטואציה כזו, שבה נתבע מודה בעובדות אך כופר בפרשנות. קוראים לזה "הודאה והדחה". ההלכה קובעת שבמקרה כזה נטל הראיה עובר לכתפי הנתבע. לענייננו, לאחר שהודה בעובדות, ניצן הוא שצריך להוכיח שהצעותיו לסעדה לא הגיעו לכדי הצעת שוחד.

המשנה לפרקליט המדינה לשעבר יהודה שפר צייץ השבוע שוב ושוב שהנציב דוד רוזן בחן את טענותיו של סעדה והחליט לסגור את התיק. נשים בצד את ניגוד העניינים של שפר עצמו, שקיבל לא מזמן 49,999 שקלים על ייצוג הפרקליטות בבית המשפט (שקל פחות מהסכום הדורש יציאה למכרז). הטענה שלו מוזרה מאוד. מי שמכיר את מבנה הנבת"ם ("נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות") אחרי מסע קיצוץ הכנפיים הנרחב שערכו לה בזמנו היועמ"ש ופרקליט המדינה, מבין שהכלים והסמכויות שלה בלתי מספקים בעליל מהנדרש לברר סוגיה כזו.

בהמשך הריאיון לסגל טען סעדה ששי ניצן מעל בתפקידו וזיכה עברייני מין בכירים כדי לא להפריע לחקירות ראש הממשלה, וששיתף פעולה עם התנהלות מאפיונרית של המפכ"ל רק כדי לקדם את מה שלדעתו הוא האינטרס הלאומי של מדינת ישראל: הדחת נתניהו. על הדברים הללו סעדה לא העיד בעדות שמועה, אלא בציטוט ישיר מדברים ששמע באוזניו: "לא תרצה לשמח את מי שרוצה ברעת מערכת אכיפת החוק". כיצד המערכת יכולה להימנע כעת מלברר טענה כזו?

העדויות של סגן ראש מח"ש על מפכ"ל המשטרה דאז אלשיך מבהילות לא פחות. סעדה מתאר מפכ"ל שהתנהל כמו בארגון סיציליאני המשבש חקירות, מאיים על מח"ש ומטיל אימה על היועץ המשפטי לממשלה בצרחות וצעקות. פרקליט מדינה ממלכתי ששלטון החוק חשוב לו, היה דופק על השולחן ומטיל את כל כובד משקלו בשביל להציל את הדמוקרטיה מעצמה. אבל לא ניצן. לדברי סעדה, כל מה שהטריד את ניצן באותו הרגע היה: "מקווה שזה לא פגע בו (באלשיך), שמור על הפה ליד יפרח". לדברי סעדה, ניצן היה זקוק לשיתוף פעולה מלא של המשטרה כדי לקדם במהירות את חקירות נתניהו, והיה מוכן לשתף פעולה עם כל גחמה.

באיחור אופנתי התיישבתי אחרי הריאיון לצפות בפרק הראשון בסדרה עוכרת השלווה "מנאייכּ". ביצירה של רועי עידן אין כמעט מרכיב אומנותי. הכותב לא הפעיל דמיון, אלא יצר דמויות בהעתק כמעט נאמן למקור, עד שלא ברור היכן עובר הגבול בין "עוד מעט ייגמר הסרט" ובין "בקרוב המציאות". מי שתוהה על דמותה הרכרוכית של ראש מח"ש בסדרה, מוזמן לקרוא את התחקיר שפרסמתי בזמנו על נסיבות מינויה של קרן בר־מנחם. מזל שבמציאות לא יורים בשוטרים ומעלימים גופות.

מדוע השקיעו השופטים כל כך הרבה שעות בדיון תיאורטי על סעדים מופשטים, שאין להם שום נפקא־מינה מעבר להצהרה עקרונית? רק בגלל הפיתוי להיחקק בפנתיאון הליברלי?

ניצן ואלשיך הכחישו בתגובותיהם את כל טענות סעדה, אך סביר להניח שהם מבינים שכדי לטהר את שמם הם צריכים להגיש תביעת דיבה נגד סעדה ולנהל הליך הוכחות מלא. העיניים הציבוריות תלויות כעת ביועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה. אם חשוב לה לממש את שליחותה ולהחזיר את אמון הציבור במערכת, היא צריכה לאזור אומץ ולהקים ועדת חקירה. השחקנים במחזה הבלהות שתיאר סעדה אומנם פרשו מהמערכת, אבל הדפוסים הקלוקלים שהם הטמיעו, ימשיכו לפזר נשורת רדיואקטיבית אם לא יתבצע ניקוי אורוות מקיף.

אימא בהצהרה

לפעמים נדמה לי שבתקציב מערכת בתי המשפט ישנם שני סעיפים סודיים: תקציב התנועה לאיכות השלטון, ותקציב חגי קלעי. קשה לכמת את המספר המטורף של שעות עבודת שופטי בית המשפט העליון המושקעת בעתירות ששני אלו מגישים. את קלעי, המייצג הראשי של שדולת הנשים הרדיקלית וקהילת הלהט"ב, השופטים מחבבים במיוחד. מפעם לפעם הם מתכנסים בהרכבים מורחבים לדון בעתירות שלו, ומעניקים לו הישגים נאים.

הסוגיה שעלתה הפעם לדיון נוסף היא פרוצדורת ההכרה בהורות של בני זוג להט"בים. תמונה מלאה של מה שקורה עם מוסד המשפחה בבתי המשפט הישראליים, דורשת כתבה רחבה יותר. לעת עתה ניגע בנקודה ספציפית אחת.

שתי בנות זוג החליטו להביא ילד לעולם, אולם רק אחת מהן היא האם הביולוגית שלו. בעבר, האפשרות היחידה לבת זוגה להירשם כאם הייתה באמצעות צו אימוץ. עם השנים התפתח מוסד גמיש יותר, "צו הורות פסיקתי", שבמסגרתו מעניקים בתי המשפט לענייני משפחה צו המגדיר את בת הזוג המבקשת כאם. העותרות, זוג לסביות שהביאו ילדים בתרומת זרע, העלו שתי דרישות: האחת, שההכרה בבת הזוג של אם ביולוגית או בבן זוג של אב ביולוגי תהיה כמו של משפחה רגילה, בהצהרה למשרד הפנים, תוך ביטול פרוצדורת "צו הורות פסיקתי". הנימוק: בית המשפט לא יוצר את ההורות אלא רק מכריז עליה. השנייה, שההכרה בהורות הלהט"בית תהיה למפרע, מרגע הלידה ולא מרגע הוצאת הצו.

קראתי את הטקסט בן 110 העמודים שהוציאו השופטים מתחת ידיהם, ולא הצלחתי לענות לעצמי על שאלה אחת: מדוע למען השם השקיעו השופטים כל כך הרבה שעות עבודה ומשאבים בדיון תיאורטי על סעדים מופשטים לחלוטין, שאין להם שום נפקא־מינה מעשית מעבר להצהרה עקרונית?

אחת החקירות הקלאסיות בלמדנות התלמודית מבחינה בין עדי קיום (שנוכחותם היא תנאי להליך, כדוגמת עדי קידושין) ובין עדי ראייה (המתארים אותו בלבד, כמו עדים על התחייבות). בדומה, במשפט המודרני מבחינים בין החלטה שיפוטית קונסטיטוטיבית (יוצרת) לפעולה דקלרטיבית (מצהירה).

לענייננו, הגיוני לטעון שהאינטרס של טובת הילד יובטח טוב יותר עם שני בגירים האחראים לרווחתו עד שיגדל, מאשר עם הורה יחידני. אבל ברור שהתהליך לא יכול להיות כמו עם הורים ביולוגיים. במשפחה רגילה ההורות נוצרת מהטבע, והאדם יכול לכל היותר להצהיר עליה. לעומתה, הורות שאינה ביולוגית היא פיקציה משפטית, ומבחינה אנליטית היא לא יכולה להיות קיימת בלי קביעה שיפוטית.

בנוסף, בהורות רגילה שבה "רוב בעילות אחר הבעל", וב־99.9 אחוז מהמקרים אין מחלוקת על זהות ההורים, אין צורך בעירוב ערכאה שיפוטית ברישום ההורות. לעומת זאת, הטלת זכויות וחובות כה כבדים הנגזרים מהורות, על אדם שאיננו הורה ביולוגי, דורשת מינימום של בקרה שיפוטית. בעולם נורמלי זה היה נתפס כאינטרס של בני הזוג הלהט"בים, שלא ימצאו עצמם יום אחד הורים בעקבות רישום כלשהו מבלי שקיבלו על עצמם את החובות והזכויות במודעות מלאה. אבל לעותרות לא חשובים ההיגיון והזכויות אלא ההצהרה – אנחנו משפחה רגילה ולעזאזל אילוצי המציאות.

כך גם בנוגע להכרה רטרואקטיבית בהורות: דמי הלידה וקצבת ילדים ניתנים בכל מקרה להורה הביולוגי מרגע הלידה. הילד לא מפסיד שום זכות. מנגד, כפי שכתבו השופטים, במקרה פונדקאות קיים חשש ל"משולש הורי" אם מכירים בהורה הלהט"בי לפני שבית המשפט בחו"ל ניתק את הקשר המשפטי בין האם הפונדקאית לילוד. אם אין השלכה כלכלית מעשית, מדוע בית המשפט דן בכלל בסוגיה תיאורטית כזו? רק בגלל הפיתוי להיחקק בפנתיאון הליברלי?