בליל נתיבים מתעתע מוביל את המכונית למקום הלא נכון. מסע בין דחפורים וסימוני כביש כתומים יסתיים באיחור קל למרואיין לא צעיר שממתין באחד המושבים הוותיקים של עמק חפר. משמאל גדר מאולתרת דוחקת, מימין מערבל בטון שמתעקש שזו הטריטוריה שלו, ולך תתווכח עם בוני הארץ. זה יכול היה להיות מסע חביב במסילות הזמן של ישראל הקטנה והמתפתחת, אלמלא שלט לבן שמתנוסס מזה זמן על אחד הגשרים בדרך. עד שאפליקציית הווייז תסתנכרן על מסלול מחדש, אני נאלצת לעבור תחתיו שוב ושוב, והלב נצרב מהמילים המרוססות באותיות אדומות: "מאחזים = טרור". בעוד דקות אחדות אפגש עם אחד מחלוצי הארץ, כדי לארח אותו במדור "תנועת ההתיישבות". יחד עם הצלם המחונן ברוך גרינברג נשב במרפסת מטעמי קורונה, ונתמודד בגבורה עם הלחות המקומית. אבל גם כשנאזין מרותקים לפרק נוסף בגאולת הארץ הזו, השלט מהגשר הצר בכביש בין עתלית לעמק חפר יישאר תקוע בגרון.
לא קשה להעלות על הדעת את התרגום החזותי של המילים האדומות. בצד אחד, קבוצת צעירים אוחזת אתי חפירה, ודגל ישראל מתנופף מעל אדמת טרשים. בצד האחר, זירת דמים מוקפת סרטי סימון משטרתיים, ואנשי הצלה מתרוצצים בווסטים צהובים. בראשון, שביל אבנים טרי משרטט את הדרך; בשני, שביל אדום מרוח מוביל לגופה מכוסה ניילון שחור. זו ההשוואה, זו תפיסת המציאות של מי שעומד מאחורי המילים. במקום שבו תקעו יתד חלוצי חומה ומגדל – בין כפר־גליקסון לכפר־נטר; בין מבצר שוני לקיבוץ נווה־ים – הביקורת על ההתיישבות הצעירה מצריחה בין אוהב לאויב.
הם לא החיו את "עוצו עצה ותופר", אלא את "פה בארץ חמדת אבות" מראשית המאה הקודמת, ואת "שורו, הביטו וראו" מלפני שמונים שנה
זה לא התחיל עכשיו, בדור אשר לא ידע את קרבות האדירים שהתנהלו כאן למיגור הטרור הערבי, ואת המאבק לבניין המדינה. כבר לפני עשרים שנה עמד יוסי שריד, מנהיג השמאל הקיצוני, על אדמת גינות־אריה וטען כי "מאות המאחזים שהוקמו לאחרונה הם סוג של טרור". הימים ימי האינתיפאדה הרצינית המכונה "שנייה", ערב סוכות 2002; המקום – שכונת־מאחז צעירה שנקראה על שמו של אריה הרשקוביץ הי"ד, תושב עפרה שנרצח פחות משנתיים קודם לכן. שריד, שהיה במסע מאחזים אידאולוגי מהצד הלא נכון, חזר על הדברים גם בביקור בצומת אסף – הקרוי על שם בנו של אריה הרשקוביץ, שנרצח שלושה חודשים אחרי אביו. עומד יהודי במקום שבו נורה יהודי אחר ברכבו, וטוען שמקבץ קרוואנים שנבנה ברוח "תשובה ציונית הולמת" של ראשית המאה שעברה, שווה ערך לפיגוע דמים. שריד הכיר אומנם את ההיסטוריה של מעלה־החמישה ונתיב־הל"ה, של קריית־שמונה וגבעת־השלושה – אבל ההתיישבות על אדמה נטושה הטרידה אותו הרבה יותר מפגיעה בנפש של מפריחי השממה.
ימים אחדים אחרי הביקור שלי בעמק חפר החלו להצטבר בסלולרי סרטוני "נחלה", התנועה המוחה על היעדר יישובים חדשים ביהודה ובשומרון, בנגב ובגליל. מדינה צמאה לדירות ויתרה על שטחים עצומים – ובכלל זה רבים הרשומים על שמה – ובחרה להצטופף לה בבנייני אדירים ברדיוס מצומצם של ערי מרכז, ולכלות זמנה בפקקים. בנחלה לא מוותרים: במקום להקים אוהלים בגן הוורדים, הם הקימו אותם בנקודות אסטרטגיות לשמירה על ההתיישבות, לשמירה על מדינת היהודים.
מי שחשב שגדֵל פה דור בורגני ועייף, צריך היה לצפות בעשרת אלפים איש שהתגייסו ועלו על הקרקע ודרשו להרחיב אליה את תנופת הבנייה. הצעירים שבהם החזיקו ידיים ופרצו בריקודים ובשירה חלוצית אדירה. לא, הם לא החיו את "עוצו עצה ותופר", אלא את "פה בארץ חמדת אבות" מראשית המאה הקודמת, ואת "שורו, הביטו וראו" מלפני שמונים שנה. הם רקדו באמונה שלמה, בשמחה, בתחושת שליחות.
מולם הפגינה קבוצה אחרת שהשליחות שלה היא למנוע את ההתחדשות הזו, לשכנע אותנו שהאחיזה העיקשת בקרקע הריקה מתושבים היא פשע. שהשיבה לאדמות מדינה שקולה לרצח המוני. לא החוק מעניין אותם, זה מעולם לא היה המניע שלהם. החבר'ה האלה לא נאבקים כדי להסדיר אישורים, לרכוש אדמות או לממש היתרי בנייה. להפך. הם נאבקים נגד ההתיישבות ובעד המרצחים. הם מעלימים עין מבנייה פלסטינית ענפה ובלתי חוקית, ועושים הכול לעצור את גלגלי ההתיישבות היהודית תוך דחיפת מקלות תמידית. התעמולה השקרית הזו מצליחה להם לא פעם, והיא משפיעה על דעת קהל, על נבחרי ציבור ועל שופטים. אבל מול כוחות ההרס עומד כוח חלוצי גדול בהרבה, שעדיין מאמין בערכים שבנו את הארץ היפה הזו. השמאל הקיצוני הצליח אולי להזיז את עמונה ממקומה, אבל לא לעצור את בניית היישוב למפוניה, עמיחי; הוא דאג להריסת שכונת האולפנה בבית־אל, אבל השבוע נוספו עוד 300 יחידות דיור לשכונת פיצוי שקמה במקומה; הוא מנע רכישת קרקעות, עסק בהלשנה על מוכרים ערבים והביא להריסת תשעה בתים בלב שכונה בעפרה, אבל לא יכל להקמתם של בניינים מודרניים ביישוב.
הדור הצעיר לא נופל מאבותיו בתשוקה ליישב את הארץ ולהבטיח את גבולותיה. בעידן דיגיטלי בורגני הוא מסתובב עם אש יוקדת בחזה, ולא חושש לאחוז מכוש, טורייה וקלשון, ולהדליק שוב את האדמה בשלהבת ירוקה. הצד השני של המתרס עקשן גם הוא, ואין לו כוונה לעשות להתיישבות חיים קלים. אבל במקום שבו טיפסו משפחות וצעירים בקריאה לבנות ולנטוע, עוד יעמדו בתי קבע וייסללו כבישים. במוקדם או במאוחר תקום ותהיה נחלה. גם אם הדרך ארוכה ומפותלת, השממה הזו עוד תפרח. כבר הנצו ניצנים.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
