איך מאתרים אבטיח מתוק? אציין בצניעות שפיצחתי את השיטה. בזמן שאנשים אחרים מכים את האבטיח ומטים אוזן להד כידעונים, בוחנים את הכתמים שבקליפה או את ירקותו של העוקץ, אני גיליתי את הפתרון הכי יעיל: אני מחכה. בחודש מאי, כמעט שום אבטיח אינו מוצלח; בחודש יולי, כמעט כל אבטיח מצליח. השיטה הזו פחות מרשימה מטכניקות הטפיחה המשוכללות שפיתחו גברי ישראל, אך יש לה יתרון מובהק אחד: היא עובדת.
אנחנו חייבים סבלנות. זה נכון בנושאים הגדולים של החברה והמדינה, וגם בשאלות הקטנות של הורות ומשפחה. חלק גדול מהלחץ שחווים הורים צעירים נובע מחוסר האמון שלהם בהתפתחותו הטבעית של הילד. אני זוכר את עצמי כהורה צעיר, מתבונן בילדי התינוק מנפנף בידיו וברגליו בחוסר אונים, כחיפושית המוטלת על גבה. לא יכולתי אז להאמין שיום אחד הדבר הזה יזחל, שלא לומר ילך. הזמן חלף כמנהגו, ופתאום, בלי ששמתי לב, הילד רץ.
ההבדל הכי גדול בין הורים צעירים להורים מנוסים אינו הידע, אלא הסבלנות. הורים צעירים בטוחים שהילד יסבול מפיגור התפתחותי מתמיד אם המטפלת לא תקרא לו את שייקספיר בגיל חמישה חודשים. הורים ותיקים יודעים שכל דבר בעיתו. זה מוריד המון לחץ.
קיבוץ הגלויות עובד טוב בהרבה ממה שחשבנו. למה זה לא תמיד נראה כך? אולי משום שנחוצה סבלנות אפילו בשביל להעריך נכונה את ההיסטוריה
ההיגיון הזה נכון גם לגבי שאלות ציבוריות מכריעות. השסעים בחברה הישראלית מלחיצים אותנו מאוד, אבל כדאי לזכור שהחברה הישראלית היא תינוקת. רק אתמול, במונחים היסטוריים, קמה מדינת ישראל, ומיד קלטה עלייה בהיקף עצום. "בסוף פברואר לא יהיה לחם", כתב בן־גוריון הנסער ביומנו בתחילת 1951. בסוף איכשהו מצאו לחם, אך הבעיות החברתיות לא נפתרו. ואיך ייפתרו, כאשר יישוב קטן קלט הגירה בהיקף הרבה יותר גדול ממנו? איך ייתכן שלא יהיו מתחים חברתיים, בחברה שרוב אזרחיה לא יכלו להבין איש את שפת רעהו? ואנחנו לא מדברים כאן על היסטוריה עתיקה: אלו הסבים שלנו, שחלקם עוד חיים לצדנו.
ארצות הברית התמודדה בשנותיה הראשונות עם קשיים פחותים הרבה יותר. היא לא קלטה הגירה בהיקף כזה – למעשה, שום מדינה בהיסטוריה לא עשתה זאת, מלבד ישראל – ואחרי שזכתה בעצמאותה, גם האיומים הביטחוניים עליה היו קטנים בהרבה. ובכל זאת, עשורים רבים לאחר הקמתה עוד דיברו על אמריקה בלשון רבים. בספרים שנכתבו במאה ה־19 אפשר למצוא משפטים כמו "ארצות הברית מתחזקות מאוד". חברות אינן מתגבשות בן לילה.
נקודת המוצא שלנו קשה יותר מזו של אמריקה, כי החיים כאן פחות קלים, אבל גם טובה יותר, כי אנחנו עַם אחד עִם היסטוריה משותפת וארוכה. למרות הבסיס המשותף, יש לחברה הישראלית מחלות ילדות, וצריך לגלות אליהן סבלנות. יש אפליה כלפי יוצאי אתיופיה? יש יחס לא נעים כלפי יוצאי ברית המועצות? זה רע ומגונה, וצריך לתקן מה שאפשר, אבל אינני מכיר חברה שקלטה הגירה בהיקף גדול ושהיו בה פחות תופעות לוואי מכוערות מהחברה שלנו. חוני המעגל לימד אותנו שחרוב נותן פירות רק אחרי שבעים שנה. תנו לנו זמן.
ומה לגבי העליות הוותיקות יותר? גם זה ייקח זמן, אבל המגמה חיובית. יותר ויותר נישואין בין־עדתיים מלמדים שכנראה בעוד כמה דורות רק החרדים ידעו לומר אם הם אשכנזים או ספרדים. כל השאר יהיו מעורבבים. ובינתיים, המגמה היא של התקרבות. מחקר חדש של מכון טאוב גילה, למרבה ההפתעה, שבני עדות המזרח בישראל מרוויחים לראשונה שכר שעתי גבוה ב־13 אחוז בממוצע ממקביליהם האשכנזים. עדיין יש פערים שנצברו בדורות קודמים, אבל המגמה ברורה. קיבוץ הגלויות עובד טוב בהרבה ממה שחשבנו. למה זה לא תמיד נראה כך? אולי משום שדרושה סבלנות אפילו בשביל להעריך נכונה את ההיסטוריה. מספרים שכאשר הנרי קיסינג'ר שאל את ראש ממשלת סין צ'ו אן לאי, האם למהפכה הצרפתית הייתה השפעה חיובית על ההיסטוריה, השיב לו צ'ו: מוקדם מדי לדעת.
בכל מערכות היחסים של חיינו – בין הורים לילדים, בין גברים לנשים, בין מגזרים ועֵדות, ואפילו בין האדם לסביבה – חשוב לתקן עוולות בולטות, חשוב לעמול בסבלנות למען עולם טוב יותר, אך יש להיזהר ממהפכות הרסניות. סבלנות היא דרישה מתסכלת בדור שמצפה לקבל הכול כאן ועכשיו, אז אולי לא מידת הסבלנות היא שצריכה להשתנות, אלא הציפייה האינפנטילית שלנו לפתרונות מהירים. שום פרח לא יפרח מהר יותר אם נצעק עליו, ושום אבטיח לא יהפוך מתוק יותר אם נכה אותו.
