תגידו רגע, אפשר לנצל את הדף הזה לצורך תהייה קיומית? העניין הוא שעלעלתי ביומן ואני לא מצליחה לקבל תשובה לשאלה מה לעזאזל קורה ב־21 ביולי. למה כל הקייטנות מסתיימות בתאריך הזה? משהו קורה בו? מישהו מת בו? איזה הסבר מניח את הדעת יש להחלטה להפסיק את הקייטנות באמצע החודש ולהפעיל קייטנת המשך, שהיא בעצם אותה קייטנה עם אותם אנשים רק ביותר כסף? אין היגיון בעולם החינוך, אני אומרת לכם, אין היגיון.
התובנה הזאת הגיעה לשיא כאשר שיחיה ואני נסענו ברכב והוא שמע אותי סוגרת עם אמא שלי על תאריכים לקיץ הקרוב. שהרי ידוע כי בימים אלה בורסת הסבתות רותחת ומשאבי האמהות הפנסיונריות מוגבלים ביותר, לכן הקונספט הוא להתלבש עליה לפני שהאחים שלי נזכרים. איך שהסתיימה השיחה ראיתי אותו דופק את המצח על ההגה בפרצוף מיואש. "אני לא מאמין שאני בן 42 ועדיין צריך לסגור את יולי־אוגוסט", הוא רטן, "18 שנה אני בסרט הזה, מתי הוא ייגמר?"
צמד המילים יולי־אוגוסט נחשב לקללה בעולם ההורות. מין תקופה שצריך להעביר. סיוט להורים. אבל כשהייתי ילדה, אלו היו הימים הזוהרים של חיי. כל השנה הייתי מחכה להם, ואני עדיין זוכרת את פרץ הרוח שנשב בכיתה כשיהושע נגלר, המורה לספורט, היה מתפרץ לתוכה ומחלק לנו פרוספקטים לקייטנת "נופש וגיל".
בכל עיר יש גיבור מקומי שכל הילדים מעריצים, ונגלר היה הגיבור שלנו. ילדים היו מצביעים עליו ברחוב ומתלחששים. כולם הכירו אותו, והקייטנה שלו הייתה אירוע הקיץ הכי שווה בכל גוש דן.
בזמן שהשיא של רוב הילדים בקייטנות הרגילות של בית הספר היה ביקור בספארי, אצל נגלר כל יום עשינו אטרקציה אחרת. כל כך הרבה פעמים ראשונות היו לי בימים האלה. פעם ראשונה בלונה פארק. פעם ראשונה במימדיון. פעם ראשונה בהחלקרח. פעם ראשונה בסנפלינג. אפילו סתם יום בקייטנה היה מסתיים תמיד באיזו חלוקת פרסים או ארטיקים.
זו הייתה קייטנה ענקית. היינו מגיעים אליה באוטובוסים שתמיד נשאו שמות של עצים. ילדי בני־ברק הגיעו באוטובוס זית או תמר. רימון היה של תל־אביב. דקל היה של פתח־תקווה. שיזף של קריית־הרצוג. אלון וברוש היו של גבעתיים.
כל יום נפתח ברחבת המכינה בגבעת־ שמואל והסתיים מתחת לסככה, כשנגלר קרא בשמות האוטובוסים לפי הסדר. ותמיד היה מתח כזה בין הילדים, למי הוא יקרא ראשון ומי יידפק בשמש עם האוטובוס האחרון. תיאוריות שלמות נקשרו בכך שהוא מפלה את ילדי חמד ודופק את ילדי בני־ברק כי אנחנו בכיס שלו. היום אנחנו יודעים שחמד סתם גרו הכי רחוק.
תוך כדי הזנקת האוטובוסים השותף שלו, יוסי, היה מציג פריטים שבעליהם לא אותרו מתוך פינת האבדות, ותמיד הייתה נרשמת מבוכה כשהוא היה צועק "מי איבד תחתונים בצבע כחול?" וכולנו היינו צוחקים כשאחד הילדים היה ניגש לעברו בראש מורכן ואוסף אותם.
במשך כל תקופת היסודי הייתי בקייטנה הזאת ולאחר מכן גם הדרכתי בה. ואין זיכרון חד יותר מהימים המתוקים ההם – ימים של קיץ בריח מלונים. ימים של שוקו בשקית ולחמנייה טרייה.
ולא היה כמו היום האחרון לקייטנה, תמיד בבריכה של אור־יהודה. כל הילדים היו מתאספים וממתינים בדריכות לטקס המסורתי הקבוע – הרגע שבו זורקים את נגלר עם בגדיו לבריכה. ותמיד הוא היה מאדיר את הסצנה וזועק "האקדח! האקדח!" אף שאפסן אותו מבעוד מועד באיזה לוקר.
נגלר הוא מורה של אחד למיליון. אין בן אדם אחד בבני־ברק שלא יודע מיהו. הוא נתן לנו כבוד כילדים. שלא כמו יתר המבוגרים מסביבנו, הוא לא חשב שהנעורים הם חטא ואִפשר לנו להתבגר בנחת. לא ראיתי אותו כבר שנים, אבל החיוך הרחב שלו כשהוא יוצא מהמים וכל הילדים חגים סביבו עדיין חרות בזיכרוני.
בכל פעם שימי יולי־אוגוסט החמים מתישים אותי, אני מנסה להזכיר לעצמי שעבור הילדים אלו ימי הזוהר והחסד שבהם יצברו חוויות. יש לי מעט מאוד זיכרונות מימי הלימודים בכיתה, אבל הרבה מאוד זיכרונות טובים משלושה שבועות קצרים בחודש יולי שהעברתי תחת חסותם של נגלר ושותפיו למפעלי הקייטנות. משום מה גם הם הסתיימו ביום ה־21.
אז אם אתה קורא אותי, נגלר, בשמי ובשם ילדי גוש דן – תודה על ימי הקיץ היפים שהענקת לנו. תודה על עשרות פעמים ראשונות. תודה שנתת לנו להשתטות. תודה על הילדות.
