תשמעו סיפור יפה, אייייי אני לא בטוח שבא לי לספר את החלק הראשון שלו, אבל מה לעשות, בלי החלק הראשון לא נגיע לחלק השני, והחלק השני דווקא יפה ומרגש ונוגע ללב, חחחח, אז אני אעשה את זה מהר. בשנה האחרונה זכיתי להשתתף בחממת כתיבה בינלאומית, שבה פיתחתי את התסריט שלי "בייבי בוא", שאותו אני כותב כבר ארבע שנים! אתם קולטים, איזה ייאוש, כל כך קשה לכתוב תסריט טוב, וגם כשהתסריט כבר טוב, עדיין, יש מלא תסריטים טובים, ומלא במאיות ובמאים מוכשרים, וכל כך מעט כסף, וככה יוצא שרוב התסריטים שנכתבים נקברים בתיקיות צהובות ועצובות, בתוך לפטופים מותשים עם כתמי קפה דהויים, איייי אייי איייי, וזה גם מה שיקרה לתסריט שלי מן הסתם, יום אחד. זו לא אמירה ממורמרת, זו אמירה סטטיסטית, חחחחח אבל סטטיסטיקה זה דבר ממרמר.
ובמוצאי השבת שעברה, הגעתי בחיל ורעדה לאירוע הסיום של החממה – טקס חלוקת הפרסים לתסריטים הכי טובים, ולפרויקטים הכי מבטיחים, אייייי. האירוע התקיים במדשאה המרהיבה של הקונסוליה הצרפתית בירושלים, היו שם מלא בקבוקי יין, ומלא מגשי גבינות, ומלא אנשים יפים וחשובים, אפילו שרלוט גינסבורג הצדיקה הייתה שם! סתם, אולי צדיקה זאת לא המילה המדויקת בשבילה, והיו שם גם כל המשתתפים בחממה שעבדו במשך שנה שלמה על הפרויקטים שלהם, ורק חיכו לרגע של חלוקת הפרסים. וגם אני הייתי שם, על הדשא המטופח, גם אני קיוויתי בסתר ליבי שהסרט שלי יקבל איזה פרס קטן, אולי לא מקום ראשון, בסדר! לא צריך להגזים, אבל יש עוד פרסים, וגם הם יכולים לשנות את הגורל של הסרט שלי, ולהוציא אותו מהתיקייה הצהובה שבה הוא מתייבש לאיטו.
בקיצור, אחרי שעתיים מעיקות של המתנה כסוסה עם זיעה על הקרחת, המנחה הכריזה על כל הזוכים בתחרות, וברוך השם, הסרט שלי ואני לא זכינו בכלום, לא בפרס הראשון, ולא בפרס השני, ולא בפרס השלישי, ולא בפרס הרביעי, חחחחח, לא זכיתי בכלום, להפך, הפסדתי! וכשהפסדתי הרגשתי שכולם מסתכלים עליי, ושכולם צוחקים עליי, למרות שאף אחד לא הסתכל עליי, ולא חשב עליי בכלל, ככה זה בחיים, אנשים עסוקים בדרך כלל בעצמם.
אחרי הטקס יצאנו לשתות ולרקוד בירושלים ביחד עם כל משתתפי החממה, ואני שתיתי הרבה, ועישנתי הרבה, וצחקתי הרבה, ודיברתי הרבה, ועשיתי כאילו שאני שמח, אבל בלב שלי לא הייתי שמח, בכלל, הייתי עצוב, ומובס, ומותש, ומתוסכל, ומיואש, והמוח שלי היה מלא במחשבות שחורות ורעות, התסריט שלך לא מספיק טוב, הסרט הזה בחיים לא יקרה, החלום שלך בחיים לא יתגשם, אתה לא מוכשר, אתה לא במאי, אתה לא ראוי, זה מה שאמרתי לעצמי אתם קולטים. עד כדי כך הייתי עצוב.
בשלוש בלילה נרדמתי, שבור ומלוכלך, במלון שבו היינו, ובבוקר קמתי, התקלחתי, אכלתי משהו, נפרדתי מכולם, ונסעתי הביתה, עם מועקה שחורה בלב. כשיצאתי מהאוטו, והלכתי הביתה, ראיתי ברחוב אישה קשישה שישבה על כיסא גלגלים לצד המטפלת שלה, שעמדה וקראה משהו בפלאפון שלה. ואחרי כמה שניות המטפלת הצעירה התחילה ללטף את האישה הזקנה בראש, במין ליטופים עדינים כאלה, מלאי אהבה, והאישה הקשישה, שנראתה לי קצת דמנטית אולי, עצמה עיניים והתרגשה מהליטופים העדינים של המטפלת שלה, וגם אני התרגשתי מהסצנה הדקיקה הזאת שפתאום התרחשה מולי. התרגשתי מהאהבה שהמטפלת ידעה לתת, והתרגשתי גם מזה שהאישה הזקנה ידעה לקבל את האהבה הזו. זה לא דבר קל, לקבל אהבה, איייי איייי אייייי, זה לא דבר קל בכלל.
ואחרי כמה דקות נכנסתי הביתה, והדלקתי את המזגן, ונכנסתי לחדר שלנו, ופתחתי את המזוודה וסידרתי אותה, את הבגדים המלוכלכים שמתי בכביסה, ואת הנקיים החזרתי לארון, וכשפתחתי את הארון! ראיתי פתאום! שהארון שלי מסודר!!! והארון שלי בחיים בחיים בחיים לא מסודר, אני פשוט תמיד דוחף לתוכו את כל הבגדים שלי בכוח, ואז הוא נראה כמו ערימה כזאת של בגדים מקומטים על מדפים עקומים. אבל באותו הבוקר, באותו היום, הארון שלי היה מסודר! הוא היה מסודר כי שיזינג סידרה אותו בשבילי, אתם קולטים, בזמן שהייתי בחממה שלי בירושלים, היא קיפלה את כל החולצות, והמכנסיים, והסוודרים, והגרביים, והתחתונים, וסידרה אותם יפה יפה במדפים. איזה מרגש.
וכשראיתי את הארון שלי מסודר כל כך יפה, הרגשתי פתאום תחושה חמימה כזאת בתוך הלב. הרגשתי שסוף סוף מישהו רואה אותי. הרגשתי שלמישהו אכפת ממני. הרגשתי שמישהו בעולם הזה אוהב אותי! אחרי לילה ארוך ועצוב של דחיות והשפלות וביזיונות והפסדים, זכיתי להרגיש קצת אהבה בלב. ופתאום מצאתי את עצמי, עומד נרגש, מול ארון בגדים מסודר, עם דמעות טובות בעיניים. וכל המחשבות השחורות התחלפו ברגע אחד במחשבות צלולות וטובות, יש לי בית, יש לי משפחה, יש לי אמא, יש לי בת זוג אוהבת ואהובה, יש לי ארון בגדים נקי ומסודר, שום דבר לא חסר לי, שום צמא לא בוער בי, אה, יש לי גם תסריט אחד, שסיימתי לכתוב לא מזמן, ויום אחד התסריט הזה יהפוך לסרט, יום אחד הוא יהיה סרט, אתם תראו, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו! אני כאן, ויש לי זמן, אני הפעם הבאה. שכוייח זה הסיפור.
