אני איכשהו סוחבת בימי שגרה, היא תאמר, אבל החופש איתם בלתי נסבל. התביעה במבטם, תחושת הפיזור, הכול קוצני וחד. חד־הורית ולא מבחירה, יחידנית. הייתה כאלמנה לפעמים, אבל ללא האמפתיה. היא תתפקד נפלא כל השנה אבל חופש? איזו מילה רחוקה ולמה דווקא עכשיו, למען ה', נתקעו גם תשעת הימים?!
רבי נחמן ציווה עלינו בימים האלה דווקא, להקשיב ל"סיפורי דברים של נשים" שמהם אפשר לדעת "מעמד השכינה, איך היא אוחזת כעת". לאחוז היא יודעת נפלא, אבל כעת, כשאין אחיזה בשגרה, מה המעמד שלה? איך תחזיק מעמד כשהכול זז?
היא רוצה עבורם אב מעורב, היא רוצה לפצות על היעדרו ולכן היא תהיה אב ומשנכנס אב, ממעטין באם ולילדים יהיה מין אב, חד־הורי שינסה להיות לאם וחוזר חלילה, יתומים היינו ואין אב.
תמיד כשאני מקשיבה לאם כזו, אני אומרת לה: "תיזהרי! תיזהרי שהילדים שלך לא יישארו ללא דמות אם".
זהו, אמא, הוא יאמר לה, כעת מותר לך להפסיק לאחוז חזק כל כך. ואם את כבר על הגג, עופי בכנפי השכינה שלך
בטח אתם שואלים עכשיו, "למה את מתכוונת ימימה כשאת מדברת על דמות אם או אב? האם יש מקום היום לחלוקה המהותנית הזו? האם לא הגיע הזמן להפסיק לאחוז במעמד השכינה, מעמד האיש או האישה, ולצאת לחופש?"
את התשובה לזה מוצאים באחד הסיפורים האיומים של הזמן הזה, והוא סיפור חנה ושבעת בניה. הם ייהרגו בזה אחר זה כשיסרבו למצוות המלך ולא יכרעו לפסל. ואז, כשיישאר רק הבן הקטן, תבקש האם להניק אותו, עוד פעם אחת אחרונה, וכשהוא בזרועותיה היא תצווה עליו: "לך אמור לאברהם: אתה עקדת מזבח אחד, אני עקדתי שבעה מזבחות". ואז "אף היא עלתה לגג ומתה, יצאה בת קול וצווחה: אם הבנים שמחה".
האם הזו רוצה לומר לאברהם שיש פה אמא לגמרי לבד מול ילדים במשברי אמונה אקוטיים, משברים ממיתים. אז נכון שאם הבנים שמחה, אבל אם בלי בנים ממעטת בשמחה, ומתי תעשה בשבילה "משנכנס" אב? מתי תאפשר לאישה העייפה הזו לצאת לחופש?
ואדמו"ר הגאולה, הרבי מלובביץ', לא יסתפק בכניסה של אב הביתה. הוא יבקש זוגיות. הוא יחלק תפקידים ברורים מאוד, מהותיים, לאב ולאם.
האם, הוא יאמר, מנחמת. האב מרחם. "וההבדל בין נחמה לבין רחמים הוא שלנחמה יש קשר לחיסרון שעליו מנחמים ולכן, גם אחר הנחמה מורגש הלא טוב שבחיסרון. נחמה היא רק מציאת טעמים שונים בשכל שבהם אפשר לקבל את הדבר בשמחה אבל גם אז, נשארת האבדה. אבל עניין הרחמים הוא לבטל את החיסרון עד שמתבטל הצער לגמרי וזה שנאמר: מחיה מתים ברחמים! כי כשיש רחמים, כל עניין המיתה אינו קיים".
האמא אוחזת, היא לא תיתן ליפול, היא נחמה. האב יהיה חופש, הוא יהיה המרחב האוטופי ויאמין, כמו אברהם, שילדיו יהיו ככוכבים הגם שהם עקודים עכשיו.
בראש חודש אב, יאמר הרבי בתבונה, אבא ואמא מתייחדים שוב. "מנחם אב" הוא הפגישה המרגשת בין האם ההרואית הזו, שהחזיקה כך כל הדרך לגאולה וניחמה אותם גם במקום שאין איש, כאיש אשר אמו תנחמנו, לבין האב שבא לרחם, לדבר על חופש שלא קשור בכלום לחיסרון. זהו, אמא, הוא יאמר לה, כעת מותר לך להפסיק לאחוז חזק כל כך. ואם את כבר על הגג, עופי בכנפי השכינה שלך. לכי עכשיו לזרוח כמו שמש, יש לך כנפיים, תעופי רחוק.
בנקודה הזו, של מפגש ופרידה, בראש חודש אב, ימות אהרן הכהן שמעולם לא ניחם. כי נחמה היא התמודדות ריאלית עם מציאות כואבת. אהרן הכהן המציא מציאות היכן שלא הייתה. הוא אוהב שלום ולכן לוקח אמת ומשליך אותה ארצה. "היא אוהבת אותך", הוא יאמר לו. "קשה לו בלעדייך" הוא יאמר לה, ולא ידבר על טעויות ולא על השלמה עם החסר. לא חסר לכם דבר, הוא ימציא וישחרר אותם מהמקום שהם אוחזים בו כעת.
"וביום ראש חודש הזה, הוא יום פטירת אהרן ונשרף היכל האהבה כי אהרן היה מטיל אהבה בין איש לאשתו ובינינו לבין אבינו שבשמיים… ובמילה 'אהבה' שני ההי"ן, ה' אחת כנגד האם התחתונה, שנמצאת כאן למטה, וה' שנייה כנגד האם העליונה וכשנמצאות האמהות לבדן, יורדות שתי הה' מהמילה אהבה ונשאר רק אב" (שער המלך).
אמהות יחידניות יזכירו עכשיו את היכל האהבה. הן ניחמו את ילדיהן כל הדרך לגאולה, עכשיו הן מבקשות לנוח.
משנכנס אב, אמא יכולה לצאת לחופש.
