התגובה הטבעית לפרסום על הסוהרת שנאנסה לכאורה על ידי אסיר ביטחוני, אחרי הזעזוע העמוק ותחושת הגועל, היא להרים צעקה, לזעוק שאי אפשר ככה יותר, להבהיר שמוכרח להיות גבול, מתישהו, איפשהו. אך בשלב הזה, אחרי כל הרפש שפורסם לאחרונה על מערכות האכיפה, אחרי כל הסיפורים שגורמים ל"מנאייכ" להיראות לא מציאותית פשוט כי היא מציגה את הרשויות באור יפה מדי, אין ברירה אלא לשאול: האם אכן יש גבול?
בואו נתעלם משאר הפרשיות והפרסומים המזעזעים ונתמקד אך ורק בפרשת הסרסור בסוהרות, בשאלה קצת אחרת: היכן עובר הגבול? סביר להניח שאם הייתם מספרים על הפרשה הזו לאדם שלא שמע עליה מעולם, הגבול היה עובר כבר בשם שלה. "סרסור בסוהרות" הן צמד מילים שדי בהן כדי להרעיד את אמות הסיפים של מדינה מתוקנת. ולכמה ימים, הסיפורים על הסחר לכאורה שנעשה בסוהרות, במסגרתו הן נסחרו כמו חפצי נוי כדי לספק קורטוב מתאוותם השפלה ביותר של האסירים השפלים ביותר, אכן זעזעו אותנו. ואז, כמו כל דבר, הפסקנו להזדעזע והמשכנו עם החיים שלנו.
וכך זה המשיך. חשיפה רדפה חשיפה רדפה חשיפה, כל אחת מגלה עוד רובד מבחיל של פרשה מחליאה, עוד מדור בגיהינום. להשתמש בסוהרות צעירות, שבמקרים רבים מגרדות את גיל עשרים מלמטה, למטרות כאלה. קשה לתפוס את זה.
ואז מגיעה החשיפה החדשה היום, שלא באמת הייתה אמורה להפתיע את מי שעקב אפילו מעט אחרי הפרשה הזו: "הסרסור בסוהרות" לא הסתכם בשימוש פורנוגרפי בגופן בלבד, אלא לפחות במקרה אחד הביא לכך שסוהרת צעירה נאנסה – נאנסה! על ידי מחבל. והמפקדים שלה לא רק ידעו על זה ושתקו, אלא במו ידיהם היו אחראים לכך. והיא מספרת שהיא ממש לא היחידה.
מה אפשר להגיד אחרי תיאור כזה? איזו השפעה תהיה לכמה מילים מושחזות כשהסיפור עצמו, בהנחה סבירה שהוא אמיתי, חותך הרבה יותר מכל הגיג פובליציסטי.
מחאות כנראה לא יעשו את העבודה, וגם לא צעקות באולפני הטלוויזיה. ישראל 2022 היא עדיין מדינה דמוקרטית, והרשויות שלה עדיין אמורות להיות מנוהלות על ידי הדרג הפוליטי. כן, את האחראים לפרשה הזו צריכים לזרוק לתא מאסר עד לקץ הימים, אך אין באמת טעם לצעוק על שב"ס, או על המשטרה, או על הפרקליטות, או על כל אחת מהמערכות האחרות שנחשפו במערומיהן. נציגי הציבור שלנו קוראים את אותן כותרות שאנחנו קוראים, ובניגוד אלינו – הם יכולים לעשות משהו.
אין טעם בדיבורים, נמאס מהפגנות. מילים הן רק הבל פה. ישנם 120 אנשים שבידיהם הסמכות לכפות על המערכות הללו להשתנות. להוסיף תקציבים, להעלים תקציבים, לפטר, להדיח, לעצור, לאסור, לעשות את כל מה שצריך כדי שמקרים כאלה לא יחזרו על עצמם לעולם. ואם זה לא יקרה, אולי הגיע הזמן למצוא 120 אנשים אחרים.
