הדרך לניהול מדיניות החוץ של מדינה עוברת בין שני קטבים, מעין מגנטים, וכל אחד מהם מנסה למשוך אליו את קובע המדיניות. קוטב אחד הוא מגנט ערכי המוסר האוניברסלי המנסה למשוך את קובע המדיניות לכיוון המוסרי, הטוב והמיטיב, ולשכנע אותו שעליו לנקוט מדיניות מוסרית שתערב לחיכם של האנשים – בארצו ומחוצה לה – שהמוסר הוא נר לרגליהם והמצפן המנחה אותם. הם נחמדים ומקבלים כל אדם בסבר פנים יפות כל עוד הוא מוסרי ונחמד כמותם – יש שיקראו להם ליברלים. הם דוגלים בזכויות אדם, נשים, להט"ב, מיעוטים, בעלי חיים וחירויות פוליטיות.
מנגד, קיים קוטב אחר המושך את מקבל ההחלטות לכיוון ההפוך – האינטרס. מגנט זה מנסה לשכנע את קובע המדיניות לקחת בחשבון רק את האינטרס של המדינה ולעצב מדיניות רק על פיו. למשל: לקיים קשרים טובים עם דיקטטורים צמאי דם ורוצחי המונים מבלי להתייחס לפשעיהם נגד אזרחיהם ואזרחי מדינות אחרות.
בחיים האמיתיים מה שיש איננו שני קטבים בלבד אלא רצף המתוח בין שני הקטבים הללו, וכל מדינה ממקמת את מדיניותה – כלפי פנים וכלפי חוץ – איפשהו בין הקטבים, במקום המשתנה לפי העניין, הצרכים, הזמן וזהות מקבלי ההחלטות.
המציאות כיום היא שארה"ב, מערב אירופה, אוסטרליה וניו זילנד דוגלות במגנט הערכי ומכוונות את מדיניותן בדרך כלל על פי ערכים שהן הגדירו כ"ערכים אוניברסליים" למרות מספרן המועט של המדינות הדוגלות בהם מבין מדינות העולם. מכאן נובעת המדיניות העוינת של מערב אירופה והמפלגה הדמוקרטית בארה"ב כלפי ישראל בכל הנוגע ליישוב יהודי בשטחי יהודה ושומרון, שכן מה שמוביל אותן הוא השיקול המוסרי המחייב "הגנה על הפלסטינים המסכנים החיים תחת הכיבוש הישראלי". גם החרם המערבי על רוסיה נובע מאותה תחושה של הזדהות עם האוקראינים המסכנים הנתונים למתקפה רוסית חסרת הצדקה.
יחסו השלילי של ביידן לסעודיה נובע בראש ובראשונה מרצח וביתור גופתו של העיתונאי הסעודי ג'מאל ח'אשוקג'י בידי אנשי מודיעין סעודים בקונסוליה הסעודית באיסטנבול. עמדה מוסרנית זו מאפיינת את הנשיא האמריקני ומפלגתו הדמוקרטית, בעוד שהנשיא טראמפ ומפלגתו הרפובליקנית נקטו עמדה ריאליסטית ואינטרסנטית יותר ולא עשו עניין גדול מדי מרצח ח'אשוקג'י.
אלא שגם ביידן נאלץ לאחרונה לשחרר את הלחץ מעל סעודיה ויורש העצר שלה בשל הזדקקותו, האינטרסנטית לחלוטין, להורדת מחירי הדלק בארה"ב כדי שמפלגתו לא תפסיד את הרוב שיש לה בקונגרס ובסנאט בבחירות אמצע התקופה שתתקיימנה בנובמבר הקרוב. כך, האינטרס של המפלגה התגבר על השיקול הערכי. מוחמד בן סלמאן זכה ב"חנינה" כזו שביידן בכבודו ובעצמו הגיע לסעודיה והשפיל את עצמו בבקשה להגברת תפוקת הנפט כדי שמחיר הדלק באוהיו ירד.
אלא שבן סלמאן לא שכח ולא סלח לביידן על מה שעשה לו בשנתיים האחרונות, וגם לא על הסכם הגרעין שארה"ב חתמה עם איראן כשהיה סגנו של אובמה.
מה שמניע את בן סלמאן הוא אינטרסים. אין לו אינטרס להיענות לבקשת ביידן מכמה סיבות: 1. הוא רוצה שביידן ייכשל בבחירות בנובמבר כדי לנקום בו ובמפלגתו המוסרנית על עמדתם כלפי סעודיה וכלפיו באופן אישי. 2. הגברת תפוקת הנפט משמעה ירידת מחירו, ולכן סעודיה לא תקבל יותר כסף. 3. מכיוון שביידן מצדד בחזרה להסכם הגרעין ובהסרת הסנקציות מעל איראן, בן סלמאן חש בצורך להפוך אותו ל"ברווז צולע", נשיא ללא רוב בבתי הנבחרים המתקשה לנהל מדינה ומדיניות.
אלא שבעניין אוקראינה התגבש מול הגוש המוסרני האנטי־רוסי – ארה"ב ומערב אירופה – גוש אינטרסנטי שערך מיד אחרי ביקור ביידן ועידה בטהרן שכללה את פוטין, ארדוע'אן והמארח ראיסי. ועידה זו נועדה להוכיח לארה"ב שהמזרח התיכון הוא חלק מאזור ההשפעה הרוסי־אינטרסנטי, לא האמריקני־מוסרני.
על רקע המלחמה באוקראינה מתנהלות מדינות נוספות באופן אינטרסנטי תוך תמיכה ברוסיה: מצרים רוכשת נפט רוסי זול מוכרת אותו לסעודיה וזו מוכרת אותו בשוקי העולם. כמו כן היא קונה גרעינים מרוסיה כתחליף לגרעינים שרכשה בעבר מאוקראינה. בכך היא מפרה את הסנקציות המוסרניות שאירופה וארה"ב הטילו על רוסיה.
ישראל מזגזגת בין תמיכה מוסרנית באוקראינה וחובתה האינטרסנטית לא להרגיז את רוסיה, שכן היא זקוקה להסכמה רוסית לפעילות נגד איראן על אדמת סוריה, וזקוקה לשיטור רוסי בדרום־מערב סוריה כדי שאיראן לא תתייצב מולה בגולן. נתניהו פיתח מערכת יחסים טובה ומסועפת עם מדינות "וישגראד" (הונגריה, פולין, צ'כיה וסלובקיה) שאינה מתבססת ערכים ומוסר אלא על אינטרסים משותפים, ובעיקר התנגדות למוסרניות האיחוד האירופי במה שנוגע להגירה מוסלמית ולסוגיה הפלסטינית. התהדקות הקשר של ישראל עם מדינות וישגראד ורוסיה הרחיקה את מערב אירופה מישראל. עתה, תחת יאיר לפיד הנתפס בעיניהם כמוסרני יותר, מתקררים יחסי ישראל עם רוסיה (סגירת סניף הסוכנות ברוסיה, הפלת טילים ישראלים בסוריה) ועם מדינות וישגראד, וכנגדם מתהדק הקשר בין ישראל ומערב אירופה, קשר המבוסס על ערכים ומוסרניות.
האומנם קיימים "ערכים אוניברסליים"?
התשובה היא "לא". לא מכיוון שאינני רוצה שיהיה קיום לערכים אוניברסליים, אלא מכיוון שהרבה מהערכים המקובלים במערב ככאלה אינם אוניברסליים אלא מקובלים רק על ארה"ב, מערב אירופה, יפן, אוסטרליה, ניו זילנד וישראל. סך הכול אולי רבע מהאנושות. מדינות רבות בעולם אינן שותפות לאותם "ערכים אוניברסליים", דוגמת סין, רוסיה, איראן ומדינות רבות באפריקה, באסיה ובדרום אמריקה. ומכיוון שרוב אוכלוסיית העולם אינה מאמינה במה שבמערב מכנים "ערכים אוניברסליים" זו פלצנות לשמה לומר שהם כאלה. הם "ערכי תרבות המערב" בלבד.
אז איפה הבעיה?
בעולם הערבי והאסלאמי, "ערכי המערב" ובראשם החירות נתפסים כהפקרות, זכויות האישה נתפסות כהוללות מינית, חירות הדיבור נתפסת כהיתר לכפירה וחירות ההתארגנות נחשבת כמרידה בשלטון. אם ישראלי מדבר באמצעי תקשורת כלשהו ומתפאר בהיותה של ישראל מדינה "מערבית", "ליברלית" או "חופשייה", דבריו יוצרים בקרב ציבורים גדולים בעולם הערבי והאסלאמי התנגדות לכל קשר או מגע עם "תרבות המערב" השיכורה, המכורה לסמים, להימורים, לסקס ולאתאיזם שבערבית משמעותו "כפירה" או "עזיבת הדת" שעונשה אין חמור ממנו בשריעה האסלאמית: עריפה.
השתתת המדיניות על ערכים דוגמת "ערכי המערב" היא מעשה טוב ויפה בעינינו הליברליות, אך לא חכם בתנאי המזרח התיכון שערכים אלו זרים לו במקרה הטוב ושנואים עליו במקרה הרגיל. ספק רב אם הנשיא ביידן והממשל שלו מסוגלים להבין את המצב הזה. שכן, הם פועלים בניגוד לרוח המזרח ובעמקי לבם של מקבלי ההחלטות האמריקניים (כמו בקרב הבריטים והצרפתים שיסדו מדינות במזרח התיכון המודרני) מקננת התקווה שכל הקבוצות האתניות, השבטיות, הדתיות והעדתיות החיות במאבק כמעט קבוע; זו נגד זו, יזנחו את מסורותיהן ויאמצו את "ערכי המערב". זה לא קרה, זה לא קורה ולא נראה שבעתיד הנראה לעין זה יקרה.
אין לנו ולכל בני "המערב" ברירה אלא לקבל את המזרח התיכון כפי שהוא ולא לנסות "לתרבת אותו" במונחים של ערכינו. כל ניסיון להחדיר תרבות אחרת למזרח ייתקל בהתנגדות, אלימה או פחות, ברחובות כמו במסדרונות השלטון.
