שבוע אדום עבר על הדרום המערבי שלנו. שבוע של שרשרת רקטות ופצצות מרגמה שכל כך התרגלו לקרוא להן בשם המכיל "נפילות", עד שכמעט שכחנו שכל אחת מהן היא ניסיון לרצח המוני, לא פחות. בתוך רצף האזעקות, הנפילות, הפגיעות הישירות – ותודה לאל, גם היירוטים שהצילו חיי רבים – נדרשו תושבי עוטף עזה לשמור על שגרה בלתי אפשרית, להסתתר, להתמגן, לקום וללכת הלאה.
בין מאות אלפי התושבים שם ישבו, נשכבו וקמו מחדש גם עשרות קיבוצניקים שזכיתי לפגוש בדיוק לפני שבוע. חבר'ה משובחים, כבר לא ילדים, אבל עדיין במיטב שנותיהם ודעתם. ופתאום לעוטף עזה יש פנים ושמות, ומצב בריאותי ומסוגלות גבוהה או נמוכה להימלט בזמן. והלב דואג כתמיד למקרא ההודעות על "צבע אדום בדרום", אבל דואג אחרת. האם הם הספיקו להסתתר? האם מי מהם נכנס לחרדה? האם שמעו את האזעקה בזמן? אנחנו יודעים, מדובר בחבר'ה קשוחים שמורגלים במציאות של האזור הזה, של מעגל קדושת החיים שעוטף את מהללי הג'יהאד מעזה. אבל האם באמת אפשר להתרגל?
עשינו את דרכנו אליהם בשישי בצהריים – נציגות צנועה של מערכת מקור ראשון, שכללה את ישי הולנדר, אריאל שנבל, אלישיב רייכנר ואנוכי – למפגש ב"פאבלמנט שער הנגב" שבקיבוץ גבים. שם המתינה לנו קבוצה של מה שמכונה אזרחים ותיקים מכל יישובי, קיבוצי וערי המועצה, שמתכנסים אחת לחודש מזה 24 שנים, תמיד בימי שישי באחת בצהריים, לשעה וחצי של שיחה. האורחים הרבים שפקדו את המועדון הנעים הזה היו פוליטיקאים, אנשי התיישבות, אקדמאים וגם נציגי מערכות עיתונים. למפגש המרתק שלנו הם המתינו בסבלנות עד שיוחל שעון הקיץ, שמאפשר לכולנו לחזור הביתה זמן סביר לפני כניסת השבת.
110 קילומטרים מפרידים בין יישובי בנימין לבין שער הנגב, 110 קילומטרים ועשר מעלות חום. עם הנופים המתחלפים בין כביש 446 לכביש 6 הולכת הטמפרטורה ומטפסת, והרוח המלטפת בחלונות הפתוחים לרווחה הולכת ומתחממת, הולכת ומסלימה.
ב"פאבלמנט" הממוזג במידה המדויקת אנחנו פוגשים תושבים משדרות וחברים מקיבוץ נחל־עוז, מעלומים ומאור־הנר, וכמובן מקיבוץ גבים עצמו. אלה מדברים במבטא ארגנטינאי מתגלגל, אחרים הם צברים גמורים. יהודה, שלחם בשורות הפלמ"ח, חושש ממה יאמרו הגויים, והוגו חושש ממה יעשו היהודים. אנחנו פותחים בשיחה על העיתון ועל האידיאולוגיה שעמדה לנגד עיני מקימיו לפני 21 שנה, מדברים קצת על גלגוליו וסגולותיו, ומתקבלים בחום ובעניין רב.
כפי שקורה יותר מדי לאחרונה בשיחות עם אנשי שמאל, הם מזכירים לנו שאותם לא צריך ללמד על ציונות והתיישבות. את הדברים הם אומרים במעין תשובה לשאלה שלא נשאלה, כאילו נדחקו לאיזו פינת ההתגוננות לא נעימה. למעשה, הם לא צריכים להזכיר לנו כמה השראה הם נתנו למה שאנחנו מאמינים בו היום. ההתיישבות ביו"ש מעולם לא הסתירה את המודל הקיבוצניקי שבעקבותיו קם החיקוי – מתיישבים מסוג אחר, אבל עם נחישות וחלוציות שלא נופלות מהמקור.
קשה לשרטט בדיוק עד איפה אנחנו רואים את הדברים עין בעין, ומאיפה מתחילה המחלוקת החריפה. יושבים מולנו אנשי ארץ ישראל היפה, האידיאולוגית. כאלה שלא חושבים רק על טובתם, וגם בגילם המתקדם לא מבקשים לנוח אלא עסוקים מאוד בטובת המדינה ומוטרדים באמת מעתידה. אנחנו מבקשים מהם, בזהירות ובמלוא הכבוד, להאמין שכך גם אנחנו. מבקשים לנצל את המפגש הזה כדי להסכים לפחות על דבר אחד: כולנו רוצים שלום, כולנו רוצים ביטחון. יש לנו מחלוקת חריפה בשאלה איך מגיעים לזה. יש מחלוקת קשה סביב מה קודם למה ומה יביא את מה – השלום את הביטחון או הביטחון את השלום. אבל זו מחלוקת ששני צדדיה מנתבים ליעד אחד: מדינת ישראל פורחת ומשגשגת, שאזרחיה חיים בשלום ובשלווה.
החבר'ה קשובים בהחלט. אנחנו מדברים על תפקיד העיתון בעיצוב דעת קהל, ועל כך שיש לנו דרך אחרת לפרש אותם אירועים, ודעה שונה לגבי הפתרון. ואת כל אלה אנו מבקשים לנמק בצורה אינטליגנטית, שאפשר להתווכח עליה אבל אי אפשר להסתפק בלסמן אותה – כמו את נציגי הימין בכנסת – כהזויה ולא ראויה להתייחסות.
הם קשוחים, לא מוותרים בקלות. שבעים שנות התיישבות במקום המסוכסך הזה לא הרתיעו אותם, להפך. הם אנשי היאחזות, בקרקע כמו גם באידיאולוגיה. שום פצמ"ר לא יזיז אותם ממקומם לכיוון ימין – לא מזרחה, לאזור השקט יותר של הדרום, ולא על גבי המפה הפוליטית.
ובתוך המפגש המכבד והמעניין הזה, בסופו של דבר המחלוקת צפה ועלתה והרימה קול. לפעמים היה נראה שמישהו התבלבל פה וטעה לחשוב שהמוזמנים הם פוליטיקאים, ולא עיתונאים. אבל כפי שהם נענו לאתגר שלנו, אנחנו ביקשנו להיענות לאתגר שלהם. הסתכלנו עליהם וראינו אותנו. התסכול שלהם, הייאוש והזעם על הימין חסר האחריות שלוקח את המדינה לפתחה של קטסטרופה, להרפתקה שתביא לקץ הציונות וקץ המדינה – הם אותם רגשות תסכול, ייאוש וזעם שהיו מנת חלקנו בשנות התשעים, בסערת אוסלו שנפלה עלינו מתוך חוסר אחריות, ולקחה את ישראל כולה לקטסטרופת דמים, להרפתקה שסיכנה את עתיד המדינה. ומי כמונו לדעת שהתסכול והזעם האלה הם דאגת אמת. הם פחד.
פעם נוספת ביקשנו לתרגם להם את תחושותינו אז, את הבנתנו היום, את האמונה שממשלת ימין תפקידה לקדם אידיאולוגיה ימנית ולא לחזור על מה שהיא רואה כטעויות איומות של קודמותיה. ושוב, אפשר וצריך לריב את זה, אבל צריך גם לכבד. לקבל את העובדה שרב המחבר על המפריד, ואם ניתן למפריד להשתלט, זו תהיה הקטסטרופה חסר האחריות. שם יהיה מקום לייאוש, לקץ המדינה.
הרבה פסימיות ראינו שם, וקיווינו שהצלחנו ולו במעט, ולו לשעה, להרגיע אותה. להחזיר אותם לאופטימיות שאפיינה אותם כשעלו על הקרקע. האופטימיות שהימין החלוצי למד מהם, דבק בה והמשיך אותה. אלא שלא פעם נראה שממשלת נתניהו־בנט מבהילה אותם יותר מהאיום הקיומי שעטף את ראשית ימי המדינה.
במהלך השבוע דרשתי בשלומם של האנשים הטובים האלה. צלילה היקרה, שארגנה את המפגש, דואגת בעיקר לצעירים עם הילדים שלא פשוט להם, לתושבים החדשים שוודאי לא מורגלים במטחים כל כך צפופים של ירי מעל בתיהם. יענק'לה מנחל־עוז כותב לי: "השבח לאל ותודות לכיפת ברזל אנחנו ממשיכים להתגלגל. כשעשרים פגזים מתפוצצים מעל ראשך, זה לא נעים. אז אנחנו מסתתרים ואחר כך יוצאים מהחורים וממשיכים". אחרי כן באו עוד עשרים פגזים מסוגים שונים, ועוד ועוד.
הלב דואג, אבל גם יודע שמדובר באנשים אמיצים וקשוחים. אנשים שעם כל הפערים והמחלוקות, נשארו עבורנו מודל – ולא רק במובן ההתיישבותי־החלוצי, אלא גם, ואולי אפילו בעיקר, בבערה הזו לשמוע ולהשמיע. ברצון להיות קשובים לקולות השונים בכל תחום ותחום. בדאגה התמידית לעתידה של מדינת ישראל.
לתגובות: orlyg@makorrishon.co.il
