הפיד החרדי רעש וגעש בסוף השבוע שעבר. על שער המגזין של העיתון "משפחה" הופיעה רשימה אקראית של שמות משפחה. שמות אשכנזיים מובהקים ושמות מזרחיים מובהקים כשמתוך השמות המזרחיים הודגשה המילה "לא" (למשל: אזולאי) ומתוך השמות האשכנזיים הודגשה המילה "כן" (למשל: כהנמן), וזה כדי לתאר בדרך יצירתית את האפליה הגזענית בקבלה למוסדות לימוד חרדיים על אף שהשנה היא כבר תשפ״ב. בכותרת המשנה נכתב: ״הפכנו לסמל של גזענות. המנהלות, הרשמים והח״כים החרדים מדברים בגילוי לב על התופעה המבישה ביותר בציבוריות החרדית וקוראים להסיר את החרפה״. התגובות המהללות והמפרגנות עלו מכל עבר ובצדק. אין מה להגיד – כשמגיע, מגיע. ואפילו שעיתון משפחה לא מזוהה פוליטית עם המפלגה (לכאורה), באיזשהו אופן הוא בעקיפין כן. איך אמר בוב דילן? You’re gonna have to serve somebody.
בכל מקרה, גם אני בתור מישהו שרואה חשיבות גדולה להציף את נושא הגזענות החרדית בכל הזדמנות, מרגיש צורך לפרגן ולחזק את ידי עיתון משפחה.
אני בכוונה מסתייג מההגדרות ששמעתי וקראתי בסוף השבוע על השער המדובר, כמו "איזה אומץ!" כי בעיניי אין כאן אומץ, שער כזה ואפילו חריף ממנו מתבקש היה מזמן, ותודה לא־ל שסוף־סוף הופיע. כנ״ל לגבי ״איזה קופי גאוני!״. בואו. אני לא חושב שמדובר בהברקת קופירייטינג גאונית. היא בהחלט כזו שלא מותירה את הקוראים אדישים, אבל זה בעיקר בגלל הנושא הנפיץ ופחות בגלל הקופי, אבל איך אמרנו? כשמגיע מגיע. והסיבה שתכף אהיה קצת פארטי פופר, היא עקרונית. ואני אסביר למה. אבל לפני כן, זה מדור של סיפורים, אז אני רוצה לספר סיפור שקרה לפני כמה שנים בישיבה שלנו.
אני זוכר אותנו יושבים בבית המדרש המומים. מנסים להבין פחות או יותר איך קרה ומה קרה, אבל בעיקר מוכי הלם. רב נרצח בחדר הלימוד שלו על ידי "תלמיד"
אני זוכר את הלילה ההוא ממש טוב. מבט חטוף בוויקיפדיה מעיד שזה קרה ממש השבוע לפני 11 שנים. בשעת ערב מאוחרת, בעיצומו של סדר ג׳, הגיעה הידיעה הנוראית על הירצחו של רבי אלעזר אבוחצירא על ידי אדם תמהוני שבא להתברך אצלו. קשה מאוד לעכל בשורות מהסוג הזה, גם למי שלא נמנה מחסידיו של בבא אלעזר או לא בדיוק מתחבר לסגנון משלל סיבות. אני זוכר אותנו יושבים בבית המדרש המומים. מנסים להבין פחות או יותר איך קרה ומה קרה, אבל בעיקר מוכי הלם. רב נרצח בחדר הלימוד שלו על ידי "תלמיד". בלתי אפשרי לעכל דבר כזה. וככה, תוך כדי שאנחנו מדברים על זה בשקט וקצת בוהים, עבר ליד הספסל שלנו אחד המיישיבים של סדר ג׳. למי שלא יודע, מיישיבים הם אברכים צעירים יחסית שיש להם איזה מושג בגמרא, בראשונים ובאחרונים, ותפקידם הוא לענות על שאלות של בחורים שמתעוררות תוך כדי הלימוד. והמיישיב הזה ששמו לא ראוי להיות מוזכר בטור שלי, עבר לידנו בחיוך קצת זחוח וזרק, נו! למה לא לומדים? ואנחנו הסתכלנו עליו ולרגע חשבנו שאולי הוא לא מעודכן בחדשות. אז חבר אמר לו, הרב לא שמע ש… והמיישיב קטע אותו ואמר, שמעתי שמעתי, נו נו… לא נעים, בהחלט לא נעים, אבל מה לעשות? ואנחנו הסתכלנו עליו בשוק. משהו בתגובה שלו היה מוזר וחריג. ואז, כאילו כדי לאשש לנו את התחושות, הוא הוסיף במבט מלא משמעות, בואו נגיד שאת הרב אלישיב אף אחד לא רצח ברוך השם… ואז הוא שילב ידיים מאחורי הגב והמשיך בדרכו בין הספסלים.
אני מקווה שאני לא צריך להסביר לכם את הסאבטקסט של האמירה האומללה הזו של המיישיב. והסיפור הזה הוא כמובן סיפור קצה באיזשהו אופן. אני מספר אותו כי אני ממש זוכר את הרגע ההוא היטב. רגע מזוקק אחד שבו הבנתי שהגזענות כל כך עמוקה וכל כך מושרשת והסיפור של אפליה במוסדות החינוך, למשל, הוא רק התוצאה העגומה. אם אנחנו מייחלים ליום שבו הגזענות לא תהיה לגיטימית בחברה שלנו (כל אחד בחברתו) הרי שצריך לטפל בה מגיל חינוך.
אפשר בקלות להיאחז בשער החשוב של עיתון משפחה, לעשות מולו איזה פשששש ארוך ולהמשיך הלאה בחיים העגומים. אבל אסור לנו לשכוח שהדרך עוד ארוכה, הגזענות מושרשת עמוק־עמוק וכדי למגר אותה חשוב כמובן להתחיל בהכרה, בטורים ושערים בעיתונים ולקוות שזו תחלחל לתוך הבתים, לתוך עולם המושגים, לשיחות החולין בבתי הכנסת, בקרב ילדים בחיידר, בחורים ובחורות בשידוכים, ראשי ישיבה ומנהלי סמינרים, עורכי עיתונים מטעם וחברי כנסת עתיקי יומין. הלוואי שההכרה תתרחב עוד ועוד ונעבור כבר לשלב הצדק ואז לריפוי. עד שזה יקרה אנחנו כאן, מתפללים, מזכירים, מוחים, חולמים ולוחמים.
על החתום, עדן אביטבול.
