הסדרה הדוקומנטרית המשודרת בימים אלו בתאגיד השידור הציבורי נקראת אומנם "אויבים", אבל הפרק העוסק בדמותו של המלך חוסיין מציג דמות מקסימה באנושיותה. "הוא היה האויב הכי נעים שיכול להיות", נזכר מרואיין עלום שם ששירת במוסד, ומספר על פגישה חשאית בין יצחק רבין ז"ל להוד מעלתו, שרבין כמעט נפל בה לים וחוסיין נחלץ להצילו באהבה.
כמעט כדי לצאת ידי חובה נאמרות גם כמה מילים על העוינות לישראל, ועל השאיפה הירדנית להתרחב עד לים התיכון. אבל הרוח השלטת בסדרה ברורה: אביו של המלך עבדאללה השני היה מדינאי מחושב, שנאלץ לעיתים להילחם בנו כמעט בעל כורחו. אנחנו אלו שדחינו בקשיות עורף את ההזדמנויות להתקרבות ואת היד המושטת לשלום.
מדובר בסדרה היסטורית מרתקת, אבל היא מעמידה את הצופה באופן מכוון לצידו של המלך הירדני הקודם; כמעט כואבת איתו את העובדה שבשל החלטתו להצטרף לצבאות ערב ולתקוף את ישראל הוא איבד את השליטה ביהודה, שומרון ומזרח ירושלים. חוסיין היה קורבן של הפאן־ערביות, מסביר אחד המרואיינים. כמעט נגד רצונו נאלץ להפגיז את בירתנו בששת הימים, ולשלוח נתח גדול מצבאו להצטרף למכים בנו במלחמת יום כיפור. אפילו על פעולת כראמה ב־1968, פעולת גמול על מעשה טרור, לא צריך לכעוס עליו. אומנם נפלו שם בקרב 33 חיילי צה"ל, אך זו אשמת טיפשותנו, אוזלת ידנו וחוסר יכולתנו לקרוא את המציאות נכונה, לא אשמת ירדן.
התפיסה הפרו־ירדנית שלטת לא רק ביצירות טלוויזיה תיעודיות (הממומנות מכספי הציבור), אלא גם במציאות הישראלית העכשווית. אחד הנושאים המובהקים שממשלת בנט־לפיד מתהדרת בהם הוא ההתחממות כביכול ביחסים בין ישראל לירדן. נתניהו, טוענים שם, קלקל את השורה, אנחנו משקמים את האהבה. בנט כבר נפגש עם המלך עבדאללה, הרצוג שוחח איתו, כך גם גנץ ולפיד בתור שרי הביטחון והחוץ, ושלשום לפיד גם כראש הממשלה. כולם עלו אליו לרגל וישבו בארמונו, ולעיתים אף זכו שבית המלוכה פרסם את דבר קיום הפגישה ואפילו הפיץ תמונה, בטובו.
אין ספק שיש היגיון אזורי וצורך ביטחוני בשמירה על יציבות ירדן, ויש גם שיתופי פעולה מודיעיניים ואחרים שמיטיבים עם ישראל. אבל לא פעם נדמה שבמחיר הלהיטות לשמור על קשרים טובים, ישראל היא שנותנת, מעתירה הטבות ומאפשרת, ואפילו – מחילה על הביטוי הארכאי – מוותרת על כבודה הלאומי. כך כשירדן עמדה על זכותה לקבל בחזרה את נהריים וצופר, כך כשהיא מנסה להעמיק את אחיזתה בהר הבית. המחשה לכך קיבלנו בבקשה שהציג השבוע לפיד לעבדאללה: להציב במסגד שבפאתי הר הבית קוראן השייך לבית המלוכה ההאשמי.
אין זו הפעם הראשונה שעבדאללה מציג בפני לפיד את הבקשה, שחשובה לחיזוק מעמדו בעיני העולם הערבי כשומר המקומות הקדושים, ומבטאת סממני ריבונות בהר. בהיותו שר חוץ לפיד אף נטה להיעתר לה, כחלק ממטרת־העל המקודשת של חימום היחסים. ראש הממשלה לשעבר בנט נאלץ להודיע לירדנים שאין הסכמה ישראלית להכנסת הקוראן. הוא היה נחוש בנידון והעניין ירד מסדר היום, באופן זמני. לפי הדיווח בכאן 11, אולי רק עד אחרי הבחירות בישראל.
הפגישה של לפיד השבוע בעמאן הגיעה אחרי תקופה נוספת של צינון ביחסים, בשל ההסתה הפרועה של ראש הממשלה הירדני בשאר אל־חסאונה נגד ישראל במהלך הרמדאן. אל־חסאונה שיבח אז את מי שמיידים אבנים אל "הציונים המטמאים את מסגד אל־אקצה בתמיכת הממשלה הישראלית". הוא מעולם לא התנצל. גם לא ארמון המלוכה.
במלחמת העצמאות לחם סבי ז"ל בעיר העתיקה ונפל בשבי הירדנים. במשך השנים סיפר על כך במילים שבחר בקפידה, אולם הדמנציה הקלה לעת זקנה גרמה לו להסיר את הצנזורה ולתאר את ההשפלה, הקללות והאיומים שהיו מנת חלקם של לוחמי הרובע שנפלו בידי חיילי הלגיון. באורח נס זכתה מדינת ישראל לשוב אל המקום הקדוש ביותר ליהודים. למשך שעה קלה היא אפילו תלתה בו את דגלה. אסור לה לאפשר לירדנים להציב בו מחדש סממני ריבונות משלהם.
