המאבק המתוקשר בין ח"כ בצלאל סמוטריץ' לח"כ איתמר בן־גביר נסוב לכאורה על השאלה כמה נציגים של בן־גביר ייכנסו לעשירייה הראשונה של הרשימה, אבל בהחלט ייתכן שלא זה העניין. לא בטוח שלשני הצדדים יש כוונה להמשיך ללכת יחד. לפחות לא לסמוטריץ'.
לא קשה להסביר את התנהלותו הפוליטית של סמוטריץ'. כשניכס למפלגתו את השם "הציונות הדתית" הוא חשף מהי השאיפה הפוליטית שלו ומה העיקרון המארגן שמסביר את מהלכיו: ברמה הפוליטית סמוטריץ' נחוש להפוך את עצמו למנהיגה הבלתי מעורער של הציונות הדתית כולה. ברמה האידאולוגית הוא שואף להשליט עליה את האידאולוגיה של הפלח החרד"לי שהוא מייצג.
תבנית התמרונים הפוליטיים של סמוטריץ' בדרכו להגשמת השאיפה הזאת חוזרת על עצמה שוב ושוב: מכיוון שבציונות הדתית יש כארבע־חמש רשימות שונות, הוא תמיד חובר לאחת מהן כדי לנטרל את האחרת ובהמשך חובר לשנייה כדי לעשות את אותו הדבר לראשונה.
מהרגע הראשון כיוון סמוטריץ' גבוה. מיד בסוף הקדנציה הראשונה שלו בכנסת הפתיע סמוטריץ' את אורי אריאל כשערער על מנהיגותו והתמודד מולו על ראשות האיחוד הלאומי. להפתעתו ולעלבונו של אריאל, סמוטריץ' ניצח. מאז אריאל שותק.
לקראת מערכת הבחירות השלישית עשה סמוטריץ' צעד נוסף להגשמת שאיפתו. הפעם הוא רצה להתמודד מול הרב רפי פרץ, יו"ר הבית היהודי דאז, על ראשות הרשימה המשותפת להם ולבן־גביר. פרץ חבר לבן־גביר כדי לחסום את היומרה של סמוטריץ', אבל זה לא אמר נואש. הוא נטש את פרץ ובן־גביר, חבר לנפתלי בנט ולאיילת שקד, והותיר את חבריו לבדם. כך אילץ סמוטריץ' את פרץ להפר ממש ברגע האחרון את התחייבותו לבן־גביר, לנטוש אותו ולחבור גם הוא לימינה. בן־גביר זעק על בגידה, אך לשווא. פרץ ספג את העלבון והשלים עם כך שסמוטריץ' קבר אותו פוליטית. מאז פרץ שותק.
לפני ההכרזה על מערכת הבחירות הרביעית היה נדמה שסמוטריץ' מתכוון להמשיך עם בנט ושקד. אבל ערב הבחירות הוא חתך באופן מפתיע. הוא נטש את בנט ושקד, ניכס לעצמו את השם "הציונות הדתית", ומאז לא הפסיק להשמיץ אותם לאורך כל מערכת הבחירות. וכל זאת, למי ששכח, עוד לפני שמישהו במערכת הפוליטית, מלבד בנימין נתניהו, ידע מי הוא מנסור עבאס ושיש מפלגה ששמה רע"ם.
סמוטריץ' אומנם הכתיר את עצמו לראש הציונות הדתית, אבל שני גורמים שעדיין נותרו בשטח הפכו את היומרה שלו למגוחכת. הבית היהודי, הפעם בראשות חגית משה, וימינה. לכן לקראת הגשת הרשימות ניסה סמוטריץ' להשתלט על מפלגת הבית היהודי תמורת שריון למשה; אך מכיוון שמשה לא הייתה מוכנה להפקיר בידיו את השלד הפוליטי של הבית היהודי, הוא נטש אותה לאנחות ברגע האחרון. מאז משה שותקת.
אבל עיקר המשימה של סמוטריץ' בדרכו להגשמת שאיפתו הייתה חיסולם הפוליטי של בנט ושקד, מתחריו העיקריים. הקמת ממשלת בנט־לפיד הייתה מבחינתו הזדמנות פז. היה מקום להרבה ביקורת על מהלכי השניים, אבל לא ביקורת עניינית הייתה מטרתו אלא חיסול פוליטי באמצעות רצח אופי, דה־לגיטימציה והפעלת לחץ נגד עידית סילמן וניר אורבך, החוליות החלשות בימינה. בעזרת נתניהו הצליח סמוטריץ' במשימתו. ימינה התפרקה ובנט חוסל. מאז בנט שותק.
מי שמפריע עכשיו לסמוטריץ' להשלים את השתלטותו על הציונות הדתית הוא בן־גביר. לסמוטריץ' ברור שרוב אנשי הציונות הדתית לא יצביעו לרשימה בראשותו כל עוד הם מצביעים גם לבן־גביר. לכן הוא שוקל עכשיו לנטוש אותו, או לפחות לדלל מאוד את נוכחותו ברשימה, כדי להכניס כמה שיותר פנים חדשות מהצד הממלכתי של הציונות הדתית. לא יהיה מפתיע אם הוא ינסה לשריין מקום אחד לבית היהודי, הפעם בלי לנסות להשתלט על המפלגה.
סמוטריץ' זקוק כרגע לזמן. לכשלושה־ארבעה מנדטים של ציונות דתית ממלכתית אין בינתיים כתובת פוליטית. סמוטריץ' ממתין לראות כיצד תיראה רשימת הרוח הציונית של שקד והנדל. ככל שהיא תהיה אטרקטיבית פחות, כך הוא ישקול ביתר רצינות להיפרד מבן־גביר ולהגשים את שאיפתו המקורית. הוא יצדיק את המהלך כהכרחי לגיוס לפחות חלק מהמנדטים האלה, כדי שגוש נתניהו יעבור את מחסום 60 המנדטים. בינתיים דווקא מתאים לו שבן־גביר יילחץ ואפילו יאיים בפרישה. כך הוא יוכל בעת הצורך לגלגל עליו את האחריות לפירוק השותפות.
