המשבר על רקע הכוונה הרוסית לסגור את פעילות הסוכנות היהודית ברוסיה הוא דוגמה טובה למתח המובנה בין פוליטיקה ערכית ובין מה שמכונה "ריאל פוליטיק". באופן מעניין, נדמה שתורת ישראל מספקת לדילמה הזו תשובה עקרונית מאוזנת ויפה. היהדות הרי מציבה רף ערכי גבוה מאוד להתנהלות בכל תחומי החיים, ועם זאת היא מציבה גם עקרון־על מסייג: וחי בהם! העקרונות טובים ויפים, כל עוד אינם מסכנים את עצם החיים.
נבחן אפוא את השתלשלות אירועי המשבר ברוח ההנחיה הזו. ברור שהמתח בין הערכים לאינטרסים נוצר כבר בפתיחת המתקפה הרוסית הברוטלית באוקראינה. לא זו בלבד שעצם הפתיחה במלחמה בעקבות ויכוח צבאי־מדיני על הצטרפות אוקראינה לנאט"ו הייתה מתקפה בלתי מוצדקת, אלא שהרוסים לא נמנעו גם מלתקוף במכוון אוכלוסיה אזרחית, צעד לא לגיטימי גם במלחמה מוצדקת.
העמדה המוסרית תבעה אפוא התייצבות חד־משמעית לצד אוקראינה. אבל ישראל נרתעה מכך בצדק, שהרי ישראל השיגה הבנות עם רוסיה לגבי היכולת לתקוף ציוד מתוחכם של איראן וגרורותיה, שאמור לעבור לחיזבאללה דרך אדמת סוריה. החשש הטבעי היה שאם נרגיז את הרוסים הם עלולים לפגוע בהבנות, ולהביא לפגיעה בביטחון ישראל. במונחי עלות־תועלת, מה ערכה של התייצבות הכרזתית של ישראל לצד אוקראינה, שמחירה הוא פגיעה ממשית באינטרס ישראלי מרכזי, שבו כשלעצמו יש ממד של פיקוח נפש?
בדיעבד אכן נראה שניסיון התיווך שהוביל ראש הממשלה דאז נפתלי בנט בין אוקראינה לרוסיה נועד בעיקר לספק לישראל תירוץ טוב לכך שאינה ממהרת להתייצב בחדות לצד אוקראינה. הרי למתווך נאמן אסור להיראות כאילו הוא מצדד בבירור באחד הצדדים. האמריקנים לא אהבו זאת, אבל גם להם אין יותר מדי זכות לבוא לישראל בטענות. גם הם לא סייעו לאוקראינה במלוא העוצמה, מתוך שיקולים אינטרסנטיים כבדי משקל.
לעומת בנט, שר החוץ דאז יאיר לפיד ניסה למשוך את המדיניות לכיוון הערכי, ולהתייצב ביתר חדות לצד אוקראינה. הסיבות לכך קשורות באופן תפיסתו את מורשת השואה, ובעובדה שהוא נחשב למנהיג מחנה המרכז־שמאל, המזוהה עם מדיניות חוץ בעלת תדמית ערכית־הומניסטית. התוצאה: רוסיה הגבירה את ביטויי חוסר שביעות הרצון שלה ממדיניות ישראל – הן באמירות מפורשות של דוברים רוסיים, והן באמצעות ההכרזה על הפסקת פעילות הסוכנות היהודית. איש לא מאמין שהרוסים גילו פתאום בעיות משפטיות, שלא היו מוכרות להם במשך כל שנות פעילותה של הסוכנות ברוסיה.
כאן יש מקום לשאלה מעניינת: מדוע באמת לא פגעה בנו רוסיה במקום כואב יותר – בהבנות על פעילות ישראל בסוריה? אינני מומחה ליחסי ישראל־רוסיה, אבל אפשר להניח שגם זה קשור באינטרס רוסי. לרוסיה עצמה יש עניין להיות הגורם הצבאי העיקרי בסוריה, ולכן היא לא מוטרדת מפגיעה ישראלית במעמדה של איראן במדינה. יתר על כן: האינטרסים של רוסיה בסוריה מצריכים מבחינתה כמה שיותר שקט תעשייתי, והפעילות האיראנית במדינה מפריעה לשקט הזה.
מהבחינה הזו, התגובה הרוסית הייתה מדודה: במקום כואב, אבל לא יותר מדי כואב. התגובה של לפיד לצעד הרוסי הייתה תגובה של טירון מדיני: הוא הציג לרוסיה "אזהרה חמורה" שאם אכן תממש את סגירת משרדי הסוכנות, "זה יהיה אירוע חמור שישליך על היחסים עם מוסקבה". מזל שנמצא בסביבה מבוגר אחראי, יצחק הרצוג, שלקח על עצמו לתקן את הנזק שגרמה האמירה הפתטית הזו.
מסקנה: לישראל, כמובן, אסור בכל מקרה לבטא תמיכה ברוסיה. ראוי גם שנעזור ככל האפשר לפליטים מאוקראינה. בתחום הזה עשויה להיות לישראל תרומה ממשית, שאינה פוגעת באינטרסים של רוסיה. טוב גם שישראל מספקת לאוקראינה ציוד צבאי, לפחות הגנתי. אבל לגבי התייצבות חד־משמעית לצד אוקראינה או נגד רוסיה, ראוי לישראל שלא תמהר לקפוץ בראש. היחס למורשת השואה כקריטריון הבלעדי שיעצב את מדיניות ישראל דומה לעמדתם של גנרלים המבקשים להילחם לפי לקחי המלחמה הקודמת; מה גם שמורשת השואה עצמה מחייבת להביא בחשבון הן שיקולים מוסריים והן שיקולים לאומיים.
