גל עליות המחירים במשק הוא צרה צרורה, שפוגעת קודם כול בשכבות החלשות – מקבלי שכר המינימום ואלה המשתכרים מעט יותר. בקבוצת האוכלוסייה הזו כמעט כל השכר מנוצל לצריכה, בעיקר של מוצרי בסיס. ההתייקרויות בחודשים האחרונים שוחקות את שכרם הריאלי של כל העובדים, ופוגעות בחלשים באופן קשה ביותר. להם אין היכולת הקיימת אצל מי ששכרם גבוה יותר, לחסוך פחות ולהגדיל את הסכום הזמין לצריכה, משום שבדרך כלל אין להם חיסכון שוטף. הגמישות הזו אינה קיימת אצלם. אולם גם הרצון לסייע למשתכרי המינימום אינו מצדיק את ההכרזה הפופוליסטית של יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד על חרם צרכנים נגד חברות מוצרי הצריכה הגדולות.
ההסתדרות אינה ארגון צרכנים, אלא ארגון עובדים שרוב החברים המאוגדים תחת כנפיו אינם משתייכים לשכבת העובדים החלשים במשק. אומנם להסתדרות יש תפקיד בבלימת האינפלציה, אך בינו ובין הכרזה על חרם צרכנים אין כל קשר – ואגב, גם אין לכך שום משמעות מעשית. חברי ההסתדרות אינם מתייעצים במנהיגיהם לפני שהם יוצאים לקניות, וספק אם יטרחו לעיין ב"תדריך החרם" המקיף שפרסמה ההסתדרות. לכן מתגנב ללב החשד שההכרזה של בר־דוד על חרם הצרכנים היא בסך הכול ניסיון להסיט את תשומת הלב הציבורית מהצעד הקריטי שנדרשת ההסתדרות לנקוט לנוכח האינפלציה המרימה ראש: הבעת נכונות לעסקת חבילה שתכלול את הקפאת שכר עובדי המגזר הציבורי לתקופה מסוימת.
האינסטינקט הראשוני של נציג עובדים הוא לדרוש פיצוי לעובדים על כל עליית מחירים, כדי למנוע שחיקה של השכר. אולם כל מי שמבין מעט בכלכלה יודע שהדלק של האינפלציה הוא ביקושים, ורק הגבלתם תמתן אותה. פיצוי העובדים על עליית מחירים הוא מתכון בטוח לסחרחרת התייקרויות. עצירה של העלאות השכר, שתכאב לעובדים בשלב הראשון, תסייע בבלימת השחיקה הכואבת יותר בערך חסכונותיהם, שהשפעתה על עתידם הכלכלי דרמטית. אך אל תכססו את ציפורניכם. הסיכוי שבר־דוד יכריז על הסכמה לצעד כזה אפסי עד בלתי קיים, משום שלשם כך הוא ייאלץ להתעמת עם בסיס הכוח שלו, ראשי הוועדים החזקים. הכרזות פופוליסטיות על חרם צרכנים, לעומת זאת, אינן מחייבות אותו לדבָר.
עוז לפרישה בטרם פורענות
בבוקר יום רביעי התעוררנו לבשורת האיחוד בין שרידי ימינה בראשות איילת שקד ובין מפלגת דרך ארץ של יועז הנדל וצבי האוזר, שהפכו לקראת ערב למפלגת הרוח הציונית. במקביל התבשרנו על תחילת עבודתה של ועדת האיתור שתגבש את רשימת הבית היהודי לכנסת ה־25, בהנהגת ראש העיר גבעת שמואל יוסי ברודני. שתי מפלגות וחולשה אנושית אחת: הקושי להפנים שהגיע הסוף.
מפלגת הבית היהודי, או בשמה המקורי המפד"ל, סיימה את דרכה העשירה והמרשימה בפוליטיקה הישראלית לפני יותר משנה. המפלגה, שגלגוליה יוצגו בכנסת ברציפות מאז הקמת המדינה, מצאה את עצמה מחוץ למשחק הפוליטי בליל הגשת הרשימות בבחירות לכנסת ה־24. היה זה לאחר שהמגעים בין בצלאל סמוטריץ' לחגית משה התפוצצו סופית, ולשרידי המפלגה לא נותר כל גוף פוליטי אחר לחבור אליו. אפילו אז, בבית היהודי סירבו לקבל את הדין.
בריאיון לכותב שורות אלו לפני כמה חודשים הפגינה יו"ר המפלגה חגית משה ביטחון מוחלט בכך שמפלגתה תשוב לכנסת במהרה. "אין שום ספק בזה", הצהירה. "המפד"ל באמת לא מיוצגת כרגע בכנסת, אבל היא מפלגה עצמאית, חיה ובועטת. אנחנו מחזקים את הסניפים, מעצימים את השטח, ונחזור בחזרה. עברנו תאונה פוליטית קשה, אף אחד לא מכחיש את זה, אבל המטרה שלנו היא לחזור חזקים יותר, ואני מאמינה שבכנסת הבאה נהיה מיוצגים וחלק מממשלת ימין בעזרת השם". הסקרים, לצערה של משה, מספרים סיפור אחר. גם אחרי הצטרפותו של ברודני למפלגה והצבתו בראש הרשימה, הציבור מעניק לה רסיסי אחוזים בלבד, הרחק מאחוז החסימה.
למפלגת הרוח הציונית, הגלגול הנוכחי וכנראה האחרון של מפלגות הימין החדש ודרך ארץ, יש יותר תומכים, אך גם סיכוייה לצלוח את אחוז החסימה קלושים. שקד ושותפה הפוליטי הוותיק נפתלי בנט אומנם הוכיחו בעבר שתחיית מתים פוליטית היא בגדר האפשר, אך כעת, בלעדיו, דומה שהנס הפוליטי לא יתרחש שוב. לא מעט מצביעי ימין אכן מגלים בימים אלה שהם נעדרי כתובת פוליטית ברורה, ומחפשים מפלגה שיוכלו להצביע לה, אך שקד כבר לא נחשבת בעיני רבים מהם כאפשרות. השנה האחרונה שחקה עד דק את האשראי הציבורי שעוד נותר לה מהקדנציה המוצלחת במשרד המשפטים. עם מתן כהנא ובלעדיו, גורלה של מפלגת הרוח הציונית בהנהגתה של שקד יהיה דומה. שתי המפלגות יכולות להתחרות ביניהן רק על היקף אובדן הקולות שיגרמו לימין; כמה אלפי קולות במקרה של ברודני ומשה, או כמה רבבות אצל שקד והנדל. בשני המקרים, הסיבה לאובדן הקולות היא אחת: אי היכולת לקבל את ההחלטה הפוליטית הקשה מכול – לחדול.
הגמרא במסכת פסחים מספרת על שמעון העמסוני, שאתגר חייו היה למצוא הסבר של ריבוי לכל אחת ממילות "את" המיותרות בתורה. זו לא משימה קלה, אך הוא התמיד בה בדבקות עד שהגיע לפסוק "את ה' אלוקיך תירא". ברגע זה הבין שמעון שהוא בבעיה. האם ניתן לירוא מפני גורם אנושי כלשהו כשם שאנו יראים את הא־ל? התשובה שהגיע אליה הייתה שלילית, וכאדם בעל יושר אינטלקטואלי קיצוני הוא קיבל החלטה מדהימה: להרפות ממפעל חייו. לתלמידיו הסביר: "כשם שקיבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה". פרישה היא צעד קשה מאוד. נדרשים לה כוחות נפש עצומים. אך לעיתים היא הדבר הנכון לעשות.
מחיצה מיותרת
דרורית שטיינמץ, יו"ר ועדת ההיגוי לנושא רחבת הכותל הדרומית, שיגרה השבוע בעיתוי לא מקרי מכתב למנכ"ל החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, הרצל בן־ארי, ובו העלתה על נס את האיסור להכניס מחיצות לרחבה, המכונה גם "עזרת ישראל". הרחבה, שהוקמה עוד בכהונת בנט כשר הדתות, נועדה לשימוש חברי הזרמים הלא אורתודוקסיים, וכדי שהם יחושו בה בנוח נקבע שלא יוצבו בה מחיצות. אולם פעילי הארגונים החרד"ליים, המתנגדים לעצם קיום הרחבה, כבר הוכיחו שהאיסור בלתי ניתן לאכיפה יעילה. המכתב לא ימנע את השימוש ברחבה בניגוד להנחיות. הוא גם לא ירגש את מנהיגי הרפורמים והקונסרבטיבים, שלא יסתפקו רק בצעד הצהרתי כזה.
הרפורמים והקונסרבטיבים זוכרים היטב את ההבטחות שנתנו להם בכירי הממשלה היוצאת לגבי קידום מתווה הכותל. לא שר אחד ולא שניים הכריזו שבכוונתם להביא לאישור המתווה, אך בפועל לא קרה דבר. ממשלת בנט־לפיד, בלא אף חבר חרדי ואפילו חרד"לי אחד, המשיכה את מדיניות קודמתה בהקפאת המתווה. בכך היא שידרה לראשי הזרמים הלא אורתודוקסיים שהזלזול בהם אינו עניין של ימין ושמאל או של דתיים וחילונים, אלא מאפיין משותף לכל החברה בישראל.
את הביקורת על התנהלותם הרוויחו הרפורמים והקונסרבטיבים ביושר. בחירתם לחבור לאגף האולטרה־פרוגרסיבי בארה"ב, ולהצטרף למעשה לביקורת הבוטה שלו על מדינת ישראל, פגעה באופן טבעי ברצון לקשר איתם. אף על פי כן, אין עם יהודי אחר. אלה בני עמנו שמעבר לים, ועימם צריך לתחזק את האחווה והסולידריות על אף הפערים והקשיים. יש סוגיות רבות שבהן הפער בלתי ניתן לגישור, אך המחלוקת בעניין הכותל אינה אחת מהן. ההזדמנות בכהונת הממשלה היוצאת הוחמצה, אך עוד לא מאוחר. לממשלה הבאה תינתן גם כן ההזדמנות להגיע להסכמה בסוגיה הכאובה, ואף ליישם אותה, למען עתיד העם היהודי כולו.
