התסריט הזה אולי ישמע מופרך אבל הוא ידוע מראש: בחודש הקרוב יסתיים המשבר המדיני על גבולות הכלכליים בין ישראל ללבנון בים התיכון, כאשר יוכרז המנצח – חסן נסראללה. מנהיג חיזבאללה יכריז על ניצחון במלחמה שלא קשורה אליו בשום צורה, יקשור את הפשרה הישראלית למתקפות שלו על אסדת הגז כריש ויכריז בקול גדול: "ישראל התקפלה נוכח האיומים שלנו".
למען האמת, מילים כאלה הן הדבר היחיד שנשאר לחיזבאללה. לנסראללה כבר אין מה למכור לעם הלבנוני. המצוקה הכלכלית העמוקה בארץ הארזים מעוררת את אזרחי המדינה לתהות מדוע משקיעים כל כך הרבה משאבים בניסיון להשמיד את מדינת ישראל, בעוד העם רעב ללחם.
הבעיה הגדולה של נסראללה היא שהוא ממשיך לחיות בשנות השמונים והתשעים, כשהרחוב הלבנוני ניזון בעיקר ממה שחיזבאללה אישר לשידור בטלוויזיה ולקריאה בעיתונים. אלא שמאז לבנון התקדמה כמה צעדים. היא עוד רחוקה מהמערב, אבל מספיק קרובה אליו כדי לקבל את התמונה המלאה.
בעוד בישראל עוד איכשהו מצליחים לאזן את הפייק, ברשתות בלבנון כאוס אחד גדול. ולא רק כאוס שולט, אלא גם פסיכולוגיה הפוכה: לבנון שופעת בצעירים שמחוברים לרשתות, צורכים חדשות ומבינים שהם חיים בשבי של מנהיג שהוא בעצם ראש ארגון טרור. ההבנה הזו, בין השאר, מובילה לכך שהרחוב הלבנוני ממש לא רוצה בהשמדת ישראל. זה בכלל לא מעניין אותו. מה שרוצים בלבנון זה לחזור לימים שהמדינה סגסגה, חיה חיי לילה היו סוערים ויפים ואפילו הייתה תיירות בינלאומית משמעותית. אמנם עוד רחוקה הדרך לסוף שבוע בביירות, אבל נסראללה כבר הבין שהוא איבד את השליטה על ההגה, ומנסה בכל זאת להשתמש בדבר היחיד שנשאר לו: השנאה לישראל.
בחזרה לאסדות הגז: היום יגיעו מתווכחים ללבנון עם הסכם שאמור להיות מקובל על כל הצדדים. גם אם הוא לא ייסגר היום, יימשך המשא ומתן והוא צפוי להיחתם בתקופה הקרובה, עד אמצע ספטמבר, כך שבאוקטובר תוכל ישראל לשאוב גז והלבנונים יוכלו לקדם את השאיבה בצד שלהם. הרגע הזה יהיה אות לפתיחת חגיגות הניצחון של נסראללה, שכמובן יזקוף את החתימה לזכותו ולזכות האיומים שלו.
כמובן שישראל לא רצתה עימות מול לבנון, בטח בתקופה הנוכחית. אבל היא גם עמדה איתנה על זכותה לשאוב גז במים הטריטוריאליים שלה. אבל העובדה הזו לא תפריע לנסראללה לנסות לעשות לימונדה מהלימונים שהחיים נתנו לו.
