משה ניסים היה שר האוצר בממשלת הרוטציה שכוננה את תוכנית הייצוב הכלכלי ב-1985. כמו כל תכנית ייצוב הננקטת בתנאים כלכליים חמורים, היא הובילה למיתון זמני במשק. כששמעון פרס נבהל מהשלכות התכנית וביקש לנטוש אותה – "לחזור לצמיחה," כדבריו – נסים עמד בפרץ ושמר על האינטרס ארוך הטווח של המשק ושל אזרחי המדינה. הנה סיפור שהוא מספר:
כמה חודשים לפני הבחירות לכנסת ה-12 באו אליו נערי האוצר ואמרו לו: "חייבים להעלות את מחירי הדלק ומוצרי היסוד, אחרת הגירעון יתפח באופן מסוכן. זה דחוף". נסים השיב: "לא עכשיו".
שלושה שבועות לפני הבחירות נסים קרא לנערי האוצר ואמר להם: "עכשיו תעלו."
כמה ימים אחר כך ישבו אצלו מנהלי הקמפיין של הליכוד ואמרו לו: "ההחלטה שלך מוסיפה לנו שלושה מנדטים". הליכוד נתפס על ידי הציבור כמי שמנהל את המשק באופן ענייני, בלי לשחק משחקי כלכלת בחירות.
מי שנמצא כיום בעיצומו של צומת הכרעה דומה הוא שר האוצר הנוכחי, אביגדור ליברמן. לפני כחודש וחצי, כשהחל המשא ומתן האינטנסיבי עם הסתדרות המורים, הוא הציב את עצמו כנציג האינטרס של אזרחי המדינה וילדיהם. כולם מכירים בכך שאיכות מערכת החינוך הישראלית נמוכה. ליברמן הרים את דגל החזרה לאיכות: לאפשר תגמול דיפרנציאלי למורים מצוינים, חוזים אישיים למי שיבוא ללמד מקצועות שבהם יש חסר נורא במורים טובים, כגון מתמטיקה ומדעים, שיפור מעמד ותגמול המנהלים והענקת אוטונומיה להם (כיום אין למצוא כמעט מועמדים איכותיים לתפקיד מנהל בית ספר בגלל התנאים הבלתי-אפשריים של התפקיד), ופיטורי מורים שחוקים וגרועים. כל הצעדים הללו קריטיים לשיפור איכות המערכת ויצירת דור חדש שיכול להתחרות במשק הבינלאומי.
מי שמתנגדת לכל אלה היא יפה בן-דוד, יו"ר הסתדרות המורים. מבחינתה אין זה חשוב כי הצעדים שדורש האוצר נחוצים לשיפור המערכת. לא חשוב לה שרוב המורים בארגון שלה – רובם צעירים בעלי ותק נמוך – מעדיפים לקבל תגמול על איכות ולא על ותק בלבד. חוקי העבודה המעוותים בישראל מעניקים לה שליטה מוחלטת על הנעשה בארגון שלה. אם היא לא תקבל את מבוקשה היא תשבית את המערכת בראשון לספטמבר. הילדים לא ילמדו, המורים לא יקבלו משכורת, וההורים ימרטו את השערות.
במה יבחר ליברמן, בדרך של משה ניסים או של פוליטיקאי ישראלי מצוי? מדובר הרי בנקודת זמן קריטית, חודשיים לפני הבחירות. הדרך הקלה והמפתה היא להתקפל. לא לצפות לסבלנות והבנה מצד ההורים, ולוותר על הסיכוי לשיפור אסטרטגי, ארוך-טווח, במערכת החינוך. ההורים, ניתן להניח, מסתכלים רק על הטווח הקצר, ומתעניינים אך ורק ברווחתם המיידית, ועניינים כמו עתיד הילדים ושיפור מערכת החינוך מהם והלאה. הם התרגלו לפוליטיקאים שמתייחסים אליהם כאל עדר בהמות, ללא יכולת להבחין בין הנוח לבין החשוב.
האומנם? מה שברור הוא שפוליטיקאי הבוחר להתעקש על מה שנכון לציבור לטווח הארוך יבליט את ההבדלים בינו לבין הפוליטיקאים האחרים, המתייחסים לבוחרים כאל כבשים הולכות על שתיים. בכך ייבחן מי באמת המבוגר האחראי במערכת הפוליטית, ומי סתם עוד פוליטיקאי.
