אני זוכרת את הלידה של הבן הבכור שלי. חגגתי יום הולדת 21 חודשיים וחצי קודם לכן. כעבור יומיים הגענו הביתה ואני הייתי צריכה ללמוד הכל, מהר, והיטב. האם הוא רעב? האם הוא סובל מגזים? אולי הוא רק צריך שירימו אותו? אנשים מעירים לך שאין לו כובע, הם מעירים לך כשיש לו כובע. אשה אחת הגדילה לעשות ואמרה לי "איזה מסכן הוא שאת ככה לוקחת אותו במנשא". הוא בכלל ישן בשלוות עולמים, אבל זה לא הפריע לה להחליט שהוא מסכן וגם לומר לי את זה בקול רם… עם השנים ההערות של אנשים פסקו וגם הבטחון העצמי שלי התגבר. הדברים השתנו.
חשבתי שאני יודעת הכל על הפחד האמהי הזה, שזה מאחוריי. ואז, ובכן, אז הפכתי בנוסף לכל זה, גם לאמא משלבת. כלומר, אמא שבביתה גם גדלים הילדים של בן זוגה מנישואיו הקודמים. במבט לאחור, כחמש שנים אחרי תחילת ההרפתקה שלנו, אני חושבת שהאמא המשלבת חווה מספר רגשות בעצימות גבוהה יותר משל האמא הביולוגית. הסיבה המרכזית לדעתי היא שלהיות אמא משלבת זה עניין שלא בהכרח בא באופן טבעי. אני מעזה לומר שלי הוא ממש לא בא באופן טבעי. העובדה שלא ילדת אותם, שאת לא מכירה אותם מגיל אפס, שהם עוברים מבית לבית, הגילאים המשתנים וההרגלים שיש להם מחייהם הקודמים- הופכים את החוויה הזאת למשהו הרבה יותר רגיש מכל חווית אימהות ביולוגית. כך לתפיסתי לפחות.
להיות אמא משלבת זה עניין שלא בהכרח בא באופן טבעי. לי הוא ממש לא טבעי
כן, שמעתי נשים רבות מתארות כיצד הן צעדו לתוך התפקיד בלי חששות בכלל, איך הילדים נכנסו להן ללב מיד ואיך הכל היה כל כך נעים והרמוני. לפעמים שאלתי את עצמי מה עשיתי רע שאצלי זה לא ככה? לפעמים העדפתי להאמין שהן פשוט משקרות לי או לעצמן… זה פשוט היה נראה לי לא הגיוני. אולי פשוט כאב לי מדי להאמין להן.
אני, שלא כמותן, פחדתי. פחדתי שאני לא אוהב אותם, פחדתי שהם לא יאהבו אותי, שאטעה, שהם יהיו בלתי נסבלים, שאני אהיה בלתי נסבלת, שנדב לא יגבה אותי, שגם אם הוא יגבה אותי זה לא יעזור… פחדתי שזה ישפיע לרעה על הילדים שלי, פחדתי שהילדים שלי לא יסלחו לי. פחדתי בלי סוף. לפעמים הרגשתי משותקת מרוב פחד.
אני חושבת שצריך להבין משהו חשוב מאוד. אימהות חורגות נמצאות לעיתים קרובות במצבים לא נוחים ומסורבלים. את חוששת משיפוט מצד הורים אחרים ועוד יותר משיפוט של האם הביולוגית או בני המשפחה הביולוגיים האחרים. זה מפחיד לגלות שאולי אינך מספיק טובה או כשירה לתפקיד שלקחת על עצמך. מצד אחד, את אחראית חלקית או אפילו באופן מלא על הילדים הללו. מצד שני, את נתונה לשיפוט ולביקורת. וזה מפחיד. זה קשוח.
האם הפחד באמת ייעלם? כנראה שלא, אבל אני חושבת שעם הזמן הוא נחלש. אנחנו חמש שנים לתוך הדבר הזה ולמרות שאני עדיין חווה חששות כאלה ואחרים, זה כבר מזמן לא אותו פחד משתק שחוויתי בהתחלה. אני כבר לא חוששת להיות אני.
חוץ מזה, להיות הורה זה לגמרי גם לחוות פחד. זה סך הכל אומר שאת נורמלית, לא?
