שמעתם? ערוץ 14 סירב לראיין את איילת שקד, לאחר שלטענתם היא הטילה "וטו" על מראיינים מסוימים. אם אתם לא חיות טוויטר האירוע הזה כנראה חלף לידכם בלא להותיר כל רושם, אך באומת הטוויטר העיסוק בו תפס נפח לא פרופורציונלי. דיון מלומד וחמור סבר, כביכול, בשאלה האם לגיטימי שמרואיין "יקבע" מי יהיה זה שמראיין אותו, והאם ראוי שערוץ תקשורת "יחרים" פוליטיקאי כזה או אחר. ובכן, תרשו לי לנעוץ סיכה קטנה בבלון הזה. אין פה סיפור. מרואיינים בוחרים מראיינים כל יום. למעשה, זה הצעד הראשון שהם עושים בעקבות הצעה לריאיון. בדרך כלל לא מגיעה הצעה סתמית לריאיון, אלא להשתתפות בתוכנית מסוימת עם מראיין מסוים. ההחלטה של המרואיין אם להשתתף בתכנית או לא, נובעת לא פעם גם, ואולי בעיקר, משאלת זהות המראיין. אודה ולא אבוש שאפילו אני, שאינני פוליטיקאי, מוותר בחפץ לב על ראיונות מסוגים מסוימים משום שאינני בקי באמנות ההתנצחות. אני שמח להשתתף בראיונות שבהם יש אינטראקציה נעימה בין מראיין למרואיין, אך מסרב להתווכח ולהתנצח בשידור. זו בחירה לגיטימית שמחיריה בצידה – ויתור על במות שונות שבהן אולי יכולתי להשמיע את דברי.
הזכות הזו שמורה לא רק לעיתונאי שבאופן כללי מתראיין כ"עד מומחה", אלא גם לפוליטיקאי. הוא לא חייב להתראיין, ואף ערוץ תקשורת לא חייב לראיין אותו. ריאיון הוא בסופו של דבר מפגש של אינטרסים שמתרחש כאשר שני הצדדים מעוניינים בו. לערוץ 14 היה מותר להתנות את קיום הריאיון בכך שהוא יתבצע אצל מראיין מסוים, ולאיילת שקד מותר להציב תנאי נגדי. בהנחה, שהתממשה השבוע, שהדרישות של שני הצדדים אינן מתיישבות אלו עם אלו, אין חובה לקיים את הריאיון. שום נזק לא יקרה אם מי שמשתוקקים לצפות באיילת שקד שוטחת את הגיגיה יעשו זאת בערוצים אחרים. ומנגד, אם לאיילת שקד או לכל פוליטיקאי אחר חשוב להביא את דבריהם דווקא בפני צופיו של ערוץ מסוים, הם ייאלצו להסכים לתנאים של קברניטי אותו הערוץ.
ובהערת אגב ראוי לומר משהו על סוג מסוים של תרבות ראיונות שהפך בשנים האחרונות לפופולרי בכמה מערוצי התקשורת בישראל, לאו דווקא בערוץ מסוים – ראיונות ההתנצחות. המדובר בתוכניות מסוימות, בלי להזכיר שמות, ובמראיינים מסוימים, שאצלם המרואיין הוא רק ניצב בהצגה. אמצעי שנועד לאפשר למגיש, הלכאורה מראיין, לשטוח את אשר על לבו באמצעות צעקות וצווחות על המרואיין. מראיינים שלא נותנים למרואייניהם את הכבוד המינימלי ביותר, אפילו להשלים משפט שבו החלו. המנהג הזה הפך משום מה לנפוץ מאוד, כנראה מאחר שהוא מביא רייטינג, אך מדדי הצפייה לא יכולים להיות חזות הכול. לערוצי התקשורת חייבת להיות מידה מסוימת של אחריות גם לתרבות השיח. תוכניות של צעקות וצרחות פשוט לא צריכות לעלות על המרקע, ללא כל קשר לזהותו של מי שמוזמן להתראיין בהן.
