ימי בין המצרים מעוררים רבים מאיתנו לכמיהה לבית המקדש. לא למבנה, אלא לכל מה שכרוך בו – הקשר הגלוי שלנו עם הקב"ה, לתורה המאחדת את כלל ישראל ולמרכז רוחני שמאיר את כל עם ישראל ואף את כל העולם. אלא שרבים מתנגדים כעת לכניסה להר הבית, וכל שכן ליותר מזה. בטיעונים חסרי תוכן הלכתי, לפיהם כביכול כל מי שנכנס להר הבית חייב כרת, בשל העובדה שרובנו טמאי מתים. ויש מי שמגדיל לעשות ותולה את כל האסונות האפשריים בעלייה להר הבית.
ראשית, יש לדעת שהשטח שבו אסור לטמאי מתים להיכנס הוא קטן ביותר, אפילו לא עשירית ממה שמכונה כיום הר הבית. ואף אם ישנן טענות לפיהן אין אנו יודעים בווודאות מהו מקום המקדש – ניתן להחמיר לכל הדעות ולהיכנס בשאר המקומות, ואף לסמן אותם ע"י הרבנות באופן שלא יופקר כל הר הבית לאויבי ישראל.
שנית, הטענה לפיה ישנו חשש כרת ולכן יש לאסור באופן גורף את הכניסה להר הבית היא גישה שגויה הלכתית. הרי מעולם לא שמעתי מי שאסור להשתמש בברזי ברבור בשבת, אף על פי שהוא עלול לפתוח את המים החמים ולעבור על איסור כרת. כך גם לא שמעתי למי שחושש לדעת הרמב"ם בענייני טהרת המשפחה על אף שהוא עלול לעבור על איסור כרת, וכך במקרים רבים נוספים בשבת בהם יש מי שאומר שהדבר אסור מהתורה ויש מי שאומר שמותר.
"הר הבית אינו עניין פרטי" אומרים המתנגדים. ייתכן, אולם אם כן, יש ליישם טיעון זה גם לגבי הכנסת, הממשלה, הצבא ועוד ולשאול: מדוע לא נוהגים המתנגדים לעלייה להר הבית באופן זה, בהקשרים לאומיים כלליים? ניתן לדחות בהוכחות רבות את טענות המתנגדים. אולם יש דבר אחד עליו לא ניתן להתווכח והוא שביזיון לאומי הוא חילול השם, כפי שמוכח ממקומות רבים בתנ"ך ובדברי חז"ל. המציאות אותה אנו חיים יום יום בה אויבינו הם בעלי הבית בהר ה' היא ביזיון לאומי וחילול השם ממדרגה ראשונה.
חז"ל מספרים שכאשר רבן יוחנן בן זכאי הבין שאין סייעתא דשמיא למרד הגדול והמרד הולך להיכשל, הוא נפגש עם אספסיאנוס על מנת לצמצם ככל האפשר את האבדות. בסופו של מפגש זה, נתן אספסיאנוס לרבן יוחנן בן זכאי אפשרות לבקש בקשה שאותה הוא ימלא. רבן יוחנן ביקש שלשה דברים: שלא יושמדו חכמי ישראל שביבנה (מהם תקום הסנהדרין לאחר החורבן), ששושלת הנשיאות של רבן גמליאל לא תושמד ושרבי צדוק (שצם במשך 40 שנה בתפילה למניעת החורבן) יטופל על ידי טובי הרופאים.
בקשותיו אלה זכו לביקורת קשה מצד חכמי ישראל שהרי היה יכול לבקש מאספסיאנוס לוותר ולסגת, ולא להסתפק בבקשה מצומצמת. החמצה זו, כמו ההחמצה של רבי זכריה בן אבקולס ביחס לבר קמצא, אינן החמצות רגילות. כאשר החמצה מתבצעת על ידי גדולי חכמי ישראל הדבר מהווה נזק לדורות, כפי שמסבירים הרמח"ל ורבי חיים מוולוז'ין.
כך גם בימי שיבת ציון. מי שהתנגד לעלייה לארץ, גרם למיליוני יהודים לעלות השמיימה בעשן הארובות. אמנם היו סיבות רבות מדוע לא לעלות לארץ וביניהן בעיות רוחניות, בעיות כלכליות, איומים ביטחוניים ועוד. ואף על פי כן, מהלך ההיסטוריה כפי שהקב"ה מנהל אותה לימד שיש לקיים את דבר ה', לעלות לארץ, להתיישב בה ולבנות אותה למרות הבעיות.
כך גם בימינו. כאשר קבעו כמה מגדולי ישראל שאסור לעלות להר הבית, על אף שאין לכך כל כיסוי הלכתי, "נאלץ" הקב"ה לחתום על פסק הלכה זה, כפי שאומרים חז"ל (גיטין ו:), והר הבית עבר לשליטת אויבינו. ההתרחקות ממקום המקדש מרחיקה את בניינו ולעומת זאת, הכיסופים בפועל למקדש מקרבים את הבניין.
עלייה להר הבית, תוך הקפדה על טהרה, על מורא המקדש, ועל כניסה למקומות המותרים בלבד, אינה פוגמת בקדושת הר הבית. אדרבה, רק מחזקת אותה.
הרב חננאל זייני ראש המכון התורני אור וישועה בחיפה
