"לא יכולה איתו יותר. כל פעם שאני רק מעירה על משהו קטן, הוא מתנתק. אין עם מי לדבר", אוריה שיתפה אותי בתסכול. "הוא נכנס למערה שלו, משתבלל. כל פעם הוא בורח למשהו אחר- לחדר שלנו, לנייד או לשירותים. נעלם ולא מדבר. לא איתי ולא עם הילדים. זה כאילו הוא מייצר חומה ואני לא יודעת איך לשבור אותה. האמת? נמאס לי לנסות".
נשים רבות יכולות למצוא את עצמן במילים של אוריה, ואת בן זוגן בהתנהגות של יובל, בן זוגה. התנהגות מתסכלת של הסתגרות והתנתקות, שקשה למצוא את הדרך חזרה ממנה. דפוס זה של מריבה יכול להעיד על דפוס מוקדם הרבה יותר שמתחיל בינקות, בקשר הכי ראשוני בין תינוק לאימו. אחת התאוריות שמתייחסות לקשר המתפתח בין הפעוט להורה המטפל בו בשנות חייו הראשונות ולאופן בו קשר זה בונה את ההתייחסות של אותו ילד לעולם החברתי הסובב אותו ומכונן את תפיסתו העצמית- היא "תאוריית ההתקשרות" של ג'ון בולבי.
לפי "תאוריית ההתקשרות" לתינוק/ת יש צורך בסיסי והישרדותי ביצירת קשר קרוב ובטוח עם הדמות שמטפלת בו/ בה בתקופת הינקות. הצורך באהבה ובחום הוא עמוק ביותר ומשפיע על ההתפתחות התקינה של התינוק ועל העתיד שלו. ככל שההורים יותר זמינים לצרכים הפיזיים והרגשיים של התינוק, הוא אוגר חוויות חיוביות ומפתח ביטחון רגשי שעליו הוא נשען.
במידה וההורים אינם זמינים או פנויים או שהתינוק חווה הזנחה או נטישה מתפתח בתוכו דפוס היקשרות לא בטוח לאנשים קרובים אליו. כלומר, מבחינה רגשית הוא לא חווה ביטחון בהישענות עליהם. דבר זה עשוי להוביל בעתיד להתנהגויות שמשקפות תלות באחר ופחד שהשני יעזוב או לחילופין התנהגויות המשקפות הימנעות: ניתוק, התרחקות, ביטול הצורך של האחר ו"קידוש" העצמאות האישית. בשני המקרים התגובה נובעת מצורך להגן ולשמור על הנפש מפגיעה או נטישה, אלא שזה נעשה בצורה לא מודעת ומשחזר את עצמו שוב ושוב בקונפליקטים.
מה יש במריבה זוגית שמוציא החוצה את ההתנהגות הזו?
מריבה במהותה מייצרת תנועה ותזוזה במערכת היחסים: הקרקע זזה מעט או הרבה, מילים נזרקות לאוויר ומחלחלות פנימה, משהו קורה באוויר הזוגי והביתי שלנו. הצד השני מאוכזב אולי, כועס, רוצה שמשהו יזוז וישתנה, שאני אשתנה.
ואם נחזור לרגע לאוריה ויובל, נוכל לראות שההתנהגות של יובל משקפת את הפחדים האלו. כאשר אוריה כועסת עליו, הוא מעדיף להסתגר בתוך עצמו, לפעמים אפילו לרמוז לפרידה ורק לא לפתח התקשרות אמיתית ועמוקה, כזו שלא מוטלת בספק ויכולה להעניק לו ביטחון ושקט. מבחינתו זוגיות ברגעי קונפליקט היא מרחב מסוכן ומאיים. כשהיא כועסת- הוא שומע "חוסר ביטחון" ו"אי -יציבות". קולות אלו מערערים אותו, קשה לו להכיל אותם ולכן הוא מעדיף לסגור את עצמו מפניהם.
ואם נראה לי שבן הזוג שלי הוא "הטיפוס הנמנע", מה עכשיו?
כלל ברזל: אני בת הזוג של בעלי, לא המטפלת שלו.
חוק זה חשוב בשני היבטים:
- זיהוי של דפוס כזה הוא חשוב ומשמעותי, אך עלינו לזכור שלא כל התנהגות של הימנעות היא בהכרח דפוס היקשרות לא בריא. את האבחנות כדאי להשאיר לאיש מקצוע. הנישואים לא נותנים לי את המנדט להיות המטפלת הרגשית של בן זוגי והמאבחנת הקלינית שלו.
- הריפוי של דפוס זה, אם קיים, גם הוא לא התפקיד שלי כבת זוג. אני בהחלט יכולה לתמוך בתהליך כזה ולסייע לו, אך תהליך התיקון עצמו שייך לבן הזוג שיכול לבחור לעבור אותו באופן עצמאי או בעזרת איש מקצוע.
היכולת שלנו לתקן מתחילה בלקיחת אחריות על עצמנו ולא על האחר. ייתכן שלבן הזוג שלך יש דפוס היקשרות לא בטוח שמוביל להתנהגות נמנעת, אך שימי לב לאופן בו את מגיבה אליו כשהוא מסתגר. לעתים אנחנו דוחקות בבן הזוג שלנו בדיוק ברגעים שהוא זקוק לזמן שלו עם עצמו וזה רק מגדיל את המרחק והפער ומייצר עוד יותר תסכול. ייתכן ומה שהוא צריך ממך באותו הזמן זה את הנוכחות הבטוחה והאוהבת, שבלי הרבה מילים משדרת לו שגם אם יש קונפליקט וגם אם הוא זקוק לזמן לעצמו, את שם ואוהבת אותו ויודעת שהגל יעבור. הגדילה האמיתית שלנו מתרחשת ברגע בו אנחנו בוחרות להגיב באופן שונה מהאוטומט ולשבור את הדינמיקה הקבועה והלא בריאה. זה לא קל בכלל, אבל תמיד יש אינספור אפשרויות תגובה. אז קחי את זה כאתגר עבורך ותראי איך התחושה.
מריבה היא הזמנה להתפתחות. רוצה להיענות לה?
