כבר שלושה חודשים וחצי בערך אתה לא כאן, ואני חייב לומר שאני קצת מאוכזב. אני חושב שהיינו מספיק קרובים כדי שתבקר אצלי בחלום. אז אני יודע, אתה בהתאקלמות שם למעלה ובטח משגעים לך את המוח עם כל הטופסולוגיה והבלגן. אבל בוא, זה לא שביקשתי ממך לבוא לבקר בחודש הראשון. ונכון, יש לך נסיבות מקלות, עם תאומים בני 9 חודשים אני ישן כל כך מעט, שחלון ההזדמנויות שלך לביקורי חלומות מצומצם־משהו. אבל רבאק. לא ביקשתי חלום ארוך עם עלילה והתפתחויות, כולה ביקורון. תבוא, תגיד שהכול בסדר, תן איזו בדיחה ותחזור לעיסוקיך. בכל זאת, זה לא שיצא לנו להיפרד כמו שצריך.
האמת שאף פעם לא באמת הייתי אדם של חלומות, לא במובן הפשטני ולא במובן הילדותי. החלום הראשון שאני זוכר במובהק מהילדות הוא החלום הפושטי הזה שיש לכולם: אני נופל מבניין גבוה וברגע האחרון לפני שאני מתנפץ על הקרקע, מגיעה ציפור ענקית ומצילה אותי. החלום השני שאני זוכר החל לפקוד אותי אחרי שאחי הגדול ואני צפינו בסרט אימה בבית של סבא משה בחיפה. עד היום אני לא יודע אם הסרט באמת היה כל כך מפחיד, או שהזוועה פקדה אותי בלילות הודות לכך שאחי טרח לציין ששלושת הרוצחים בסרט גרים בעפולה.
חוץ מזה, כמעט זהו. היו פה ושם חלומות אבל לא משהו לקום ולספר עליו לחבר'ה. היום אני כבר בכלל לא חולם. אולי זה כי אני לא ישן באופן סדיר כבר שלוש שנים, אבל באמת שום דבר. נאדה, כלום, גורנישט, מסך שחור וזהו.
מה שהכי מאכזב, אבא, זה שנדמה שאתה מבקר אצל כולם חוץ ממני. אצל אמא ביקרת, סבבה, מבין. בת הזוג שלך עשרות שנים, האישה שאהבת. אבל רבאק, ביקרת כבר אצל אחותך, ואצל חברה של אמא, ואצל חבר שלך, ואני שואל – מה זה פה, אין תור?
אף פעם לא הייתי סנטימנטלי מדי לחלומות. גם לא ייחסתי להם חשיבות מוגזמת או פרשנות מושכלת כמו שנוהגים אנשים לעשות (“חלמתי שאני רץ בשדה חיטה, זה סימן שאני עומד לעשות הרבה כסף". בוא, חמוד, גם יכול להיות שרצת בשדה חיטה כי אתה צריך להפסיק עם הפחמימות)".
תמיד הרגשתי שחלומות הם גורס האשפה של התודעה, דרך של המוח להיפטר מכל מיני שאריות של מחשבות באמצעות בנייה של סיפור מטורף שמשאיר אותך עם תחושה של “מה לעזאזל קורה שם בראש הזה שלי". אבל מה לעשות שמלבד מתקשרות למיניהן (שאני מפחד מהן פחד מוות) וסיאנסים (לא מתקרב) חלומות היו ונותרו הדרך היחידה של בני האנוש לייצר לעצמם מפגשים עם העולם שמעבר. לכן אני דורש שתגיע, אפילו לחלומון קטן.
אתה יכול לבוא בין חצות ורבע לאחת וחצי, אז בדרך כלל התאומים נותנים לנו לישון ברצף. תהיה לנו איזו רבע שעה לגלגל שיחה.
משחק ההתעלמות
האמת שיש לי המון מה לספר לך. נתחיל מזה שאני כמעט מתקשר אליך, בטעות, לפחות פעם ביום. זו בעיה היום עם כל העניין של הטלפונים, בכל פעם שאני מחפש מספר של מישהו באות אלף אני צריך להתמודד עם המילה “אבא". מצד שני, אני לא רוצה פשוט למחוק את המספר. יש בזה משהו סופני מדי.
אני שוקל לשנות את השם שלך בטלפון ל־"תכלס אבא" או “תודה אבא" או משהו אחר שמתחיל באות ת', כדי שתידחק לסוף הרשימה. שלא תבין לא נכון, אני לא בדיכאון. אני צוחק ונהנה ושמח, ומבסוט מהילדים ומהעבודה, אבל הייתי שמח לשתף אותך בכל זה.
הכי קשה לי עם פלג. הוא חוגג שלוש בגן היום, אנחנו עושים לו יום הולדת בסימן “סמי הכבאי". מאז שהלכת לא דיברתי איתו עליך. אני מפחד להזכיר את השם, מפחד שישאל איפה אתה. ואתה יודע מה? הוא באמת לא שואל, וזה מפחיד אותי יותר. כי אני יודע שאם אמשיך במשחק ההתעלמות וההדחקה הזה, הוא לא יזכור אותך. ואני רוצה שיזכור.
האמת שהוא כועס עליך מדי פעם. כי שמתי את התמונה שלך בשומר המסך של הטלפון שלי, ובכל פעם שאני צריך קצת שקט אני שם לו סרטים ביוטיוב. הבעיה היא שיש לו נטייה ללחוץ על כל פרסומת או אפליקציה שצצה, ולא פעם הוא מגיע למסך הבית של הטלפון ומתחיל לצעוק “אני לא רוצה סבא אחאב אני רוצה יוטיו" (כך במקור).
אמא באה אלינו הרבה, גם כדי לעזור עם הילדים וגם כדי שהילדים קצת יעזרו לה. אנחנו משתדלים לארגן ארוחה של כל האחים פעם בחודש, למרות שאתה יודע שאנחנו לא הכי קרובים בעולם. והתאומים כבר יושבים, השלב הכיפי הזה לפני השלב הנוראי שבו הם הולכים. חוץ מזה הכול סבבה. רגיל כזה.
מה חשבת, שהעולם יעצור בלעדיך?
האמת שגם אני חשבתי. אבל מתברר שהוא לא עוצר כל כך בקלות.
תבוא קז'ואל
אבא, אני כותב פה איזה 800 מילה בשבילך, ואתה אפילו לשתי דקות חלום לא קופץ. אתה יודע, זה גם לא חייב להיות משהו סמלי. אתה לא צריך ללבוש כולך לבן ולשבת על שולחן זוהר יחד עם רבי עקיבא, שייקה אופיר וחנה סנש. אתה יכול לבוא גם קז'ואל. זרוק על עצמך ברמודה, שים סנדלים עם סקוטש וחולצה לא מכופתרת ותגיע. רק תגיד שהכול בסדר איתך, שאתה שומר עלינו מלמעלה, ותחזור לעיסוקיך. אגב, איך זה עובד שם? נותנים לכם זמן פנוי לקפוץ לחלומות, או שאתה חופשי כל היום? כי אני חייב להגיד שאם ביום מן הימים אני אגלה שיש לך המון זמן פנוי ובכל זאת לא באת, אני ממש אתעצבן.
אז מה אתה אומר, אבא? אולי תקפוץ? אני לא רוצה להישמע קיטשי מדי אבל אני מרגיש שאני ממש צריך את סגירת המעגל הזאת, או לפחות את התחושה שאתה לא כועס עליי ושאתה עוקב אחרי הנכדים שלך.
אף פעם לא היו לי חלומות גדולים, אני אפילו זוכר איזו תקופה, כשהייתי בן 15 ככה, שכשהיו שואלים אותי “מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול", הייתי עונה “רואה חשבון". אפילו לא ידעתי מה זה אומר, רק ידעתי שהם מרוויחים כסף והתביישתי להגיד אקסל רוז או אייל ברקוביץ'.
אז הנה, היום אני כבר לא ביישן אבל בכל זאת נשארתי עם חלום קטן. שתבוא לי בחלום. יאללה, זזתי לישון.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
