נאום משה המובא בספר דברים מתרחש בערבות מואב, בתחנה האחרונה של בני ישראל לפני כניסתם לארץ. במשך חודש ושבעה ימים (מא' שבט ועד לז' באדר),עומד משה בפני העם ומספר על השתלשלות האירועים במדבר ועל האתגרים הצפויים לבני ישראל עם כניסתם לארץ.
את נאומו, בוחר משה להתחיל דווקא בתיאור המנגנון ההנהגתי הפנימי שהוקם כדי לשרת את בני ישראל בעקבות חוסר יכולתו של משה לשאת את העם לבדו: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם. הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" (א, יב-יג). על פי מנגנון זה, העוסק גם בחוק המשפט, ישנם חמש אזהרות שונות לשופטים שתפקידם למנוע עיוות דין, ביניהן: "לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן…" (שם, יז).
פתיחת הנאום בתיאור המנגנון הפנימי, מבטאת אמירה חד משמעית על ערכי הצדק והמוסר המרכיבים את ה-DNA של עם ישראל. במשך ארבעים שנה, בהיותו עם נווד ובודד שלא התערה עם עמים אחרים, שימשו ערכים אלו כעוגן שעל פיהם נהג העם ומנהיגיו. משתמו ארבעים שנות הנדודים, ובני ישראל החלו את מסעם לכיוון הארץ המובטחת, שימשו ערכים אלו גם כבסיס לעקרונות מוסר עתידיים.
על מנת להגיע אל גבול הארץ, נאלצו בני ישראל לבוא במגע עם עמים נוספים. המפגשים הראשונים נערכו עם עמים שהוגדרו כ"קרובים לעם ישראל", ובמפגשים אלו, למד העם עקרונות מוסר וקודי התנהגות שעסקו בחשיבות כיבוד הבטחות.
המפגש הראשון של בני ישראל מתקיים עם בני עשיו. על פי הכתוב, בני ישראל לא הורשו להיכנס אל ארץ שעיר אלא סבבו את גבולה. תגובתם של בני עשיו לנוכחות בני ישראל בגבולם, מתוארת כפחד, אך על בני ישראל נאסר מפורשות לנצל פחד זה ולהישמר, שלא להתגרות בבני עשיו ולגרור אותם למלחמה: "אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי-עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד אַל-תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא-אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם…" (שם, ד-ה).
יתרה מזו, הציווי על בני ישראל לא הכיל רק ציווי "אל תעשה" אלא גם ציווי "עשה": "אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם-מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם." (שם, ז). בני ישראל נדרשו לנהוג בבני עשיו בהגינות ובצדק וכל זה מכוח הסכם עבר: "כִּי-יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת-הַר שֵׂעִיר." (שם, ה).
מפגשים נוספים של בני ישראל עם עמים אחרים בדרכם אל הארץ, מתקיימים עם בני לוט – מואב ועמון. על פי הכתוב, לבני ישראל נאמר מפורשות: "אַל-תָּצַר…וְאַל-תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה" (שם, ט, יט). הסיבה לאיסור זה נעוצה גם היא בהבטחה קדומה: "כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי-לוֹט נָתַתִּי … יְרֻשָּׁה" (שם, ט).
בניגוד לעמים שהוגדרו כ"קרובים" וחסו תחת הבטחה קדומה, הרי שלעמי האמורי, שלהן לא הובטח דבר, היחס מאת בני ישראל היה שונה: "רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת-סִיחֹן מֶלֶךְ-חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת-אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה" (שם, כד).
כאשר קיים מנגנון פנימי יציב, כזה הדורש רמת מוסריות גבוהה, קל יותר לפתח מנגנונים חיצוניים שיעמדו באותם ערכי מוסר. ההליכה אל עבר מימוש ירושת הארץ לימדה את בני ישראל את הערך של קיום הבטחות ועמידה בהסכמים, גם כאלה שאינם עולים בקנה אחד עם משאלות הלב. ירושת הארץ נעשתה בדרך שיישמה ערכי מוסר והגינות, בהתאם לערכי הצדק הטבוע בשורשי העם.
