אבא של חברה שלי היה שולח אותנו לטיולים עם המשפט הבא בדלת: "אל תעשו שום דבר שלא הייתם מראים לאבא שלכם תמונה שלו". הוא היה קורץ והיינו מבינים שזה בדיוק מה שעושים בטיול, כל מה שלא היינו מראים לאבא תמונה שלו.
כשטסנו לנורווגיה עשינו עצירה קטנה בקפריסין, עברנו באיה נאפה ומעבר לים הכחול מאוד (מה זה הכחול הזה? אצלינו נגמר הדיו?) נזכרתי מיד בפרשיית הגברברים הצעירים שהתרחשה בשנה שעברה. זה היה אמנם סיפור קצה, אבל כן, משהו קורה בחופשות. כמו שיש פסיכולוגיה אחרת לאדם כשהוא בתוך המון, ככה יש פסיכולוגיה אחרת בחופשות. כל מקום שהוא לא הארץ שלך מזמן תחושה שזה 'לא באמת': הכסף הופך להיות קצת כמו כסף משחק במונופול וכל הדברים שמהווים עוגן בחיים של אדם נשכחים לרגע- העבודה שלו, המחויבויות, הגבולות שהתרבות שלו הציבה. הכל נעלם לכמה רגעים ממושכים.
מטרת ההגעה לחו"ל היא הנאה ולכן כל גבול שמצמצם את ההנאה נשאר בשדה התעופה ב'שמירת חפצים'. תאסוף אותו בחזרה כשתנחת. אותו צד פראי שחי בתוך אדם וביומיום הוא מבוית עד מורדם מוציא את עצמו לטיול קצר בבועה בחו"ל שהיא אקס טריטוריה ומספר לעצמו ש"מה שקרה בוגאס נשאר בוגאס".
את המשפט האלמותי הזה שזכה להמון ווריאציות אמרה לורה בוש בראיון לתכנית לילה של ג'יי לנו ובן לילה הוא הפך לסלוגן של עיר החטאים האמריקאית. למרות שמשרד התיירות בעיר רוצה להחליף אותו בסלוגן מעודן יותר : "מה שקורה כאן, קורה רק כאן". קשה להאמין שההמון יסכים להחליף את המשפט המקורי, ולמה? כי הוא ממצה אמת שאי אפשר להתכחש לה.
זו לא המצאה של גברת בוש, הגמרא נותנת את הפתח הזה לאדם שתקף עליו יצרו- ללבוש שחורים וללכת לעיר אחרת. לכאורה מה יש בעיר אחרת? המוסר האישי לא תקף שם? הגמרא לא מכשירה דבר אסור או לא מוסרי בעליל אלא מציעה לאדם את האפשרות לנפות מרכיבים תרבותיים, סביבתיים, השלכות שאינן קשורות לעצם המעשה עצמו אלא לפן החברתי.
אני רוצה רגע לדבר עלינו, על הדתיים. נכון שברמה העקרונית בחיינו הבוגרים אנחנו בוחרים בחיי תורה ומצוות מתוך חופש בחירה, ועדיין, האינטנסיביות של פרטי המצוות היא הראשונה להיפגע בוגאס, איה נאפה, נורבגיה או אמסטרדם. אנשים מקצרים שרוולים, מכנסיים, ומסתמכים על היתר של רבי משה פיינשטיין בחלב עכו"ם בהיעדר חלב ישראל.
כשהייתי עכשיו בחו"ל לבשתי כובע יפה, הרבה שיער בחוץ. לפעמים, בכניסה לאיזה סופרמרקט, הכובע נשאר באוטו. התשובה ההלכתית שנתתי לעצמי היא: שמול גויים לא מחויבים בכיסוי ראש, בטח לא מלא. אבל עיקר ההכרעה הייתה למקום התרבותי: לאף אחד אין מושג שהכובע או המטפחת הזו מסמלת לא נשואה ולא יהודייה ולא בטיח. אנשים רואים בסופר אישה עם כובע והיא נראית להם אישה עם כובע. זה נחמד, אין לי מה לומר, זה נחמד. לא בגלל התיוג, לא אכפת לי התיוג- לא בירושלים לא בתל אביב ולא באוסלו. הבנים שלי הולכים עם כיפה בכל מקום בעולם, כיפה גדולה ויפה. יהודים חושבים שאם הם ישימו כובע בייסבול לא יזהו אותם. זה מצחיק, במיוחד אם על הכובע כתוב: "תהלוכת ל"ג בעומר תשפ"ב". אבל גם אם לא, יש משהו אחר שיסגיר אותם- בין אם זה הזקן, פאות הלחיים או משהו בעיניים. לא יעזור כלום, בטח לא כובע. חוץ מזה שנתנאל אומר: "במקום שלא רוצים אותי, אני לא רוצה להשאיר שקל. למי שיש בעיה עם יהודים אני לא אבוא להפריע לו בעיניים".
הכובע או השיער מבחינתי לא קשורים לזהות היהודית, הם קשורים לפנטזיה שלי. עם כל האהבה למטפחת שגם היא יפה מאד, שיער זה נהדר. הרי לולא הוא היה חשוב ויפה הוא לא היה מתבקש להיות מכוסה. אז נכון, קיבלתי על עצמי לכסות את הראש, זה לא אומר שאין לי קונפליקט עם כיסוי הראש. רוב הזמן אני מכריעה לצד אחד של הקונפליקט אבל ברגעים מסוימים, בארצות אחרות, גם הצד השני מקבל מענה.
לילה אחד על איזה מזח שאלתי את נתנאל מה לדעתו נשאר מכל הטיולים האלה? האם ביומיום כשהמורה תתקשר להגיד שהילד אמר מילה לא יפה בהפסקה או שלא אתקבל לאיזו תכנית כותבים שרציתי, האם משהו מכל היופי והחופש והביחד שאני חווה כאן יהיה שם? האם בתוך כל כיסוי הראש, יום אחרי יום אחרי יום, השיער שלי יזכור את הרוח על החוף?
