אלף פעם ביום הכל מתפקשש לי. טוב, לא באמת אלף, וגם לא כל יום, אבל וואלה, יש כל כך הרבה ימים שזאת התחושה בהם. קרה לך פעם? כי אני תמיד חושבת שזה קורה רק לי. אני כבר יודעת שלא, אבל לפעמים זה ממש מרגיש ככה. ומה שאני מרגישה ומה שאני חושבת הכל ביחד, באיזה לופ אחד, לא משחררים אחד את השני שני. אני מרגישה "אוף" ואני מסבירה לעצמי למה זה לא "אוף" או כמה יהיה בסדר, ממש אוטוטו, זה כאן בהישג יד, אבל בסוף מרגישה את ה"אוף" וגם חובטת בעצמי על הדרך כדי לוודא שאני לא מדחיקה איזה משהו, וככה גם מרגישה שהכל מתפקשש, וגם ממש דואגת לזה במו ידיי. אוף.
לקח לי זמן לגלות את זה, ועדיין לוקח לי זמן לזכור את זה בשעות משבר, אבל גיליתי את הסוד: באמת של החיים – לא הכל עובד לכולם כל הזמן.
זה שלנו עצמנו זה ככה, זה ברור – בחיים לא הכל עובד לי כל הזמן. הפלא הוא שאלה החיים – לכולם, כל הזמן. כן, כן, צריך להחזיק ראש עם הקונפליקט הזה, מתי זה כן לכולם כל הזמן, ומתי זה לא, אבל האמת היא שברור לנו מתי זה ככה ומתי זה ככה.
כלומר, אין לנו מושג. כשרע – ברור לנו שתמיד רע, כל הזמן ורק לנו. וכשטוב – ברור לנו שזה ממש רגע קצרצר והוא יחלוף ונחזור לרע הרגיל. די מדהים, לא? היכולת הזאת לעשות לטוב מה שהיינו אמורים לעשות לרע ולהיפך. קל לנו להגיד על הטוב שהוא רגעי, שהוא לא כל הזמן, ולהגיד על הרע שהוא נצחי, הוא כל הזמן. קל לנו להגיד על הטוב שלנו אין ולכולם יש, ושאת הרע לנו יש ולכולם אין. קל לנו לראות את הטוב אצל כולם ואת הרע רק אצלנו, ואז לצלול איתו למטה. קל.
אבל איזה קטעים שזה מה שקל לנו. הגענו מהשואה או מאיזה אסון אחר, וככל שמשתפרת איכות חיינו, אנחנו מחזיקים יותר חזק את האסונות שעומדים להתרחש. את מה יכול להתפקשש, את מה לא עובד ולא מצליח ולא קורה. הסיפור המתסכל הוא שכל יום מורכב רק מ-24 שעות, והחיים מורכבים ממספר לא ידוע של ימים ושנים, ובכל הזמן השאול הזה שניתן לנו על האדמה, בחוסר תשומת לב – אנחנו ממלאות אותו בדאגה מיותרת, בתסכול, בחשש, ברגעים החלשים שלנו והקשים שלנו והמפחידים שלנו, ואז באמת הכל רע. אבל תכלס אלה רגעים, כן? הם רק רגעים. הם לא כל הזמן, הם לא תמיד, והם גם לא רק שלנו או רק אצלנו. זה לא שמשהו משובש בנו ספציפית. זה משהו שמשובש בנו קולקטיבית – זה כן.
אנחנו מנסות להגן על עצמנו מאכזבה, מכשלון, מלא נודע – אז אנחנו ממלאות את הימים שלנו במחשבות על האכזבות והכישלונות ועל מה שלא נצליח לעשות ולהיות. אנחנו עסוקות בלבנות את החיים לאיזה רגע אחד שיגיע יום אחד (מתי זה קורה הרגע הזה? מישהו מכריז עליו? מעדכן שהגענו?), עובדות בהתנדבות כדי שיהיה לנו ניסיון בקו"ח (אנחנו כבר תיכף יוצאות לפנסיה, כן?), אנחנו הולכות ללמוד דברים שאנחנו לא צריכות ולא אוהבות כדי "שיהיה", אנחנו דואגות ממה שיקרה ובסוף לא קורה (אבל הקמטים במצח קורים!).
אנחנו מתכוננות לרע שעוד יבוא, וכן, יכול להיות שהוא יבוא, אבל לא לתמיד, לא על הכל, לא כל הזמן. יכול להיות שגם הטוב לא יהיה תמיד, כל הזמן, לכולם, אבל יש לנו הזדמנות לראות אותו מציץ מבין החרכים, ולתת לו יד, ולעזור לו לצאת מהפינה החשוכה שהכנסנו אותו אליה כשאמרנו שאין לו מקום כי הכל רע, תמיד. אפשר להתחיל מלהסתכל על הרגע הקשה שמאיים עלינו ולשאול אם הוא תמיד נמצא, אם הוא כל הזמן, אם זה רק אצלי. אם נגלה שלא – אולי נוכל לגלות גם מה כן, מה טוב, מתי, למי, ואם נהיה מספיק סבלניות, כמו בכל הריון, אולי, רק אולי, נגלה שאם הטוב יכול לחלוף ברגע, אולי הוא גם יכול להישאר.
