בסדנאות סטוריטלינג מלמדים שאם אתה רוצה שיהיה לך סיפור אתה חייב שיהיה לך קונפליקט, ושכל קונפליקט בנוי מרצון וממעצור. מרקו רוצה את אמא, לאסי רוצה הביתה, סדקו רוצה לחיות. זה החלק של ה"רצון". ומול כל אחד מן הרצונות הללו עומדים אינספור מעצורים ומכשולים שתוקעים אותם. וכך, מן המתח בין רצון למעצור, נוצר סיפור.
הצורך ברצון ובמעצור אינו מוגבל רק לעולם הבדיון. חוקרת שבדקה בשנת 2020 את היחס בין שגשוג כלכלי להתאבדות גילתה להפתעתה ששיעור גבוה של תוצר לנפש אינו מנמיך את שיעור ההתאבדויות במדינה אלא אפילו מעלה אותו. החוקרת התקשתה מאוד להסביר מדוע דווקא מי שלא חסר להם דבר נוטים להתאבד יותר. אבל נראה שכן חסר להם משהו. חסר להם מחסור. אין להם מעצור. וכמו בכל יצירת ספרות מודרנית, כשהקונפליקט מגיע ל"התרה" הסיפור פשוט נגמר.
חוויית החוסר עומדת גם בלב התשוקה הרומנטית. לפחות כפי שהיא מוצגת בתרבות, כמרדף אחר "החתיכה החסרה". ניסיון הרואי להשיב את הצלע שנלקחה מאיתנו בסיפור המקראי או להתאחד עם המחצית שהופרדנו ממנה בגרסה של אפלטון ב"המשתה". ובמשך הרבה מאוד שנים היא עמדה גם בלב החוויה הלאומית והדתית שלנו.
קל להחמיץ את הנקודה המרכזית באנקדוטה הידועה על נפוליאון, שמגיע לבית הכנסת בליל תשעה באב ורואה יהודים מבוגרים יושבים על הרצפה ובוכים. "מדוע אתם בוכים", הוא שואל, והיהודים משיבים: "על בית המקדש שלנו שחרב". "מתי חרב בית המקדש הזה?" ממשיך נפוליאון ומברר. "לפני כמעט 1,700 שנה", עונים לו יושבי בית הכנסת. לפי הסיפור, נפוליאון היה אחוז התפעלות וקרא: "אומה שמתאבלת על מקדש שחרב לפני אלפיים שנה היא אומה נצחית, אשר בוודאי תזכה לבנות אותו מחדש".
הסיפור הזה מובא לרוב כהמחשה לחשיבות הזיכרון והקשר לעבר. אבל אם זו הייתה הנקודה, נפוליאון היה יכול באותה המידה להיכנס לבית יהודי ממוצע בליל הסדר, ולפרגן לנוכחים על שהם שמחים ביציאת מצרים שאירעה לפני יותר מ־3,000 שנה. הסיפור הוא דווקא על תשעה באב כי זה לא סיפור על זיכרון אלא על חוסר. והמסר שלו הוא שתחושת האובדן והריק היא שהחזיקה אותנו 2,000 שנה בגלות, יותר מאשר זכר המקדש או יציאת מצרים.
זהו אחד האתגרים הכי גדולים של התקופה, אם לא הגדול שבהם. דווקא משום שבסך הכול די טוב פה, ובסבירות גבוהה מאוד זה לגמרי זמן הגאולה, עולה פתאום השאלה: מה הלאה? יש עוד בכלל למה לצפות?
רמה אחת של מענה היא שימור תחושת החיסרון. כבר שנים יש מי שמבקשים לבטל את הצומות על החורבן, בטענה שזו כפיות טובה להתנהג כמו בגלות. אבל דווקא לגבי התקופה הזו, שבין גלות לגאולה, קבעו חכמינו הלכה יפה מאוד: "רצו – מתענים; לא רצו – אין מתענים". אנחנו לא חייבים להתענות. המצב לא גרוע עד כדי כך. אבל אנחנו יכולים לרצות להתענות. להחליט שזה עדיין לא מספיק לנו. לשמור על תודעת החיסרון.
אבל לא מספיק לדבוק בחיסרון. יום יבוא ונידרש להשיב לשאלות מעמיקות יותר: אם וכאשר ייבנה בית המקדש, מה יקרה אז? וכשימוגרו העוני והמחלות ולא יהיו עוד מלחמות, מה יהיה טעם החיים?
וכאן נכנס תשעה באב שחל בשבת. זה יום קצת משונה, לא טבעי. לא צמים או מתאבלים בו, ובסעודה מפסקת אוכלים, כלשון הרמ"א, כסעודת שלמה בשעתו. אבל אפילו בביטוי הזה טמון רמז מאיים, כי כולנו יודעים איך נגמר הסיפור של המלך היחיד בתולדות ישראל שנדמה לרגע כאילו יש לו הכול. זהו יום, כך כתוב בספרים, שבו מעיזים להפנות מבט אל תשעה באב שיהיה לעתיד לבוא, ביום שכולו שבת. מנסים להציץ אל העולם שבו כבר לא יהיה חורבן לצום עליו, ומנעד הרגשות הדתיים כבר לא ייסוב סביב כיסופים וציפייה לישועה. בוחנים את האפשרות לספר סיפור שאין במרכזו קונפליקט, להיגמל מן ההתמכרות לריק ולכאב ולהתחיל לחשוב מה עושים עם היש. לאן לוקחים אותו, איך מרוממים אותו. איך דואגים שגם בעולם בלי חיסרון, עדיין יהיה לנו חזון.
