פעם סיפר המשורר ריינר מריה רילקה לידידתו לוּ סלוֹמֶה שהוא רוצה לכתוב רומן על החיים בפנימייה צבאית. סלומה, שעסקה בפסיכואנליזה, הסבירה לו שמניעות אותו טראומות ילדות מבית הספר. רילקה הרהר בכך ארוכות, ואז אמר לה: את צודקת; ועכשיו אני כבר לא צריך לכתוב את הרומן. רילקה חסך לעצמו התמודדות עם טראומה, והרוויח שלוות נפש; אנחנו אולי הפסדנו ספר מופת.
את תשעה באב מלווה בשנים האחרונות איזו רטינה קיבוצית, ולצידה ניסיונות לעקוף את הצום והאבלות, לצמצם אותם ולהדגיש היבטים אחרים של היום. נדבר על אהבת חינם, נשטוף באופן טקסי את הבית, ניפגש לדיונים בכיכרות, נחפש הקלות בצום. כל אחד מאלו יכול להיות ראוי בהקשרו ובמקומו, אבל המכלול מגמד את עוצמת הכאב.
רבים מציעים לגימוד הזה הסבר רציונלי: בדור של גאולה, הם אומרים, לא צריך לכאוב כל כך את החורבן. אני לא מסכים. הרמב"ם כתב שגם כשעמד בית המקדש השני על תילו התענו בתשעה באב על חורבן הבית הראשון. אם משפחה חלילה איבדה ילד, לידתו של בן נוסף אינה משכיחה את הצער. אבל לגופו של עניין, אני לא בטוח שזה המניע היחיד לבריחה שלנו מהאבלות של תשעה באב. נדמה לי שמעורב כאן גם שיקול אחר, פסיכולוגי יותר מאשר אידאולוגי, שאני חש בעצמי את כוח המשיכה שלו: אנחנו מקדשים את רווחתנו הפסיכולוגית ואת שלוות הנפש שלנו, וקשה לנו לקבל יום שמנסה לערער אותן.
כדי להתאבל על החורבן צריך להתאמץ. בעידן שמקדש את רווחת הנפש ואת שלוות הרוח, ולא מוכן לשלם את מחיר הכאב – מי רוצה לעשות את זה?
אין מדובר בנטייה אגואיסטית סתמית. בעשורים האחרונים, הצורך "להרגיש טוב עם עצמי" הפך משום מה לערך עליון, שמלֻווה אצל רבים בהילת קדושה. לפני יום הכיפורים אנשים מסבירים זה לזה איך הצליחו לסלוח לעצמם, למען שלוות נפשם – מעלל שלמען האמת הוא בדרך כלל קל הרבה יותר ממה שעושים ממנו. את תשעה באב קשה הרבה יותר לדחוס לפולחן העצמי החדש הזה. בסופו של דבר, זה יום שנועד לעשות לנו רע.
הצום ביום הכיפורים מבטא התעלות מעל לגוף ולחומר, ולכן אפשר לנסוך בו משמעויות שיתקבלו על דעתנו. הצום בתשעה באב, מנגד, נועד לצער אותנו. מגילת איכה והקינות נועדו להזכיר לנו את הסבל והייסורים הבלתי נתפסים שעברו אבותינו. קשה לנו לעמוד מול הכאב הזה, ואנחנו מעדיפים להתחמק ממנו.
החריג היחיד לנטייה הזו הוא יום השואה. השואה טרייה עד כדי כך שאנחנו לא מעיזים להתעלם ממנה. אולי זה גם פחות קשה לנו משום שיום השואה מתמקד – כנראה בצדק – בלקחים ובמסרים, יותר מאשר באבלות. יותר מזה: בשנים האחרונות נדמה שבאמת קשה לנו מדי עם יום השואה כפי שהוא, ואנחנו הופכים אותו ליום התלונות על הטיפול של ביטוח לאומי בניצולי השואה. בנושא הזה ראוי לעסוק דווקא בשאר 364 ימות השנה, ולא ביום השואה. אולי גם זה ניסיון משוכלל להדחיק את הזוועה ולפטור אותנו מעמידה מולה.
כך או כך, נדמה לי שבתשעה באב אפשר לזהות באופן מובהק את הרצון הזה. הרב סולובייצ'יק ציין שבימי בין המצרים יש כמה מעגלי אבלות, בדיוק כמו באבלות פרטית על קרוב שנפטר. אלא שהסדר הפוך: באבלות פרטית, כללֵי האבלות הולכים ומתרככים, כדי להחזיר לאט את האדם לשגרה; באבלות על החורבן ההלכות הולכות ומחמירות, כדי להכניס את האדם לאווירת היגון. כדי להתאבל על החורבן צריך להתאמץ, לקטוע את שגרת החיים ולהכריח את עצמנו להצטער. בעידן שמקדש את רווחת הנפש ואת שלוות הרוח, ולא מוכן לשלם את מחיר הכאב – מי רוצה לעשות את זה?
הרב זקס סיפר שחסידי הרבי מלובביץ' הראו לו פעם מכתב שקיבל הרבי מאחד ממעריציו. "אני לא מצליח להתפלל בכוונה", כתב החסיד, "אני מדוכדך. אני לא מתרומם. אני לא מתקדם בעבודת ה'". בתגובה, הרבי פשוט הקיף בעיגולים אדומים את המילה החוזרת ונשנית: אני, אני, אני. כוונתו הייתה לומר לחסיד שלא הוא עומד במוקד, אלא א־לוהינו. לא על עצמנו ועל רגשותינו העדינים צריך לחשוב, אלא על משימותינו בעולם הזה. ואם הן דורשות מאיתנו לחוות גם אבלות וכאב – יהי כך.
כפי שלמד רילקה, כאב יכול להוליד יצירה והתפתחות, ודילוג על הכאב עלול לחנוק את היצירה הזו. אך בסופו של דבר, גם הנימוק הזה מעמיד את עצמנו במוקד, ולאבלות בתשעה באב יש נימוק פשוט ממנו: כדאי הוא בית א־לוהינו להצטער על חורבנו יום אחד בשנה.
