לוטוס, הכלב שלנו, איננו.
מצאנו את גופתו לפני שבועיים מתחת לשיח בחצר, נוקשה וקרירה. הוא הלך למות בשקט ולא סיפר לנו. שלושה שבועות קודם הרגשנו שמצבו מידרדר, אבל שום וטרינר לא ידע לומר לנו מה קורה לו. כל הבדיקות היו תקינות, ופתאום בום – אין כלב.
מאז אני מסתובבת ביישוב ומנחמת מנחמים. אנשים ניגשים אליי ומביעים השתתפות בצערי ואני מרגיעה אותם שהכול בסדר, כלבים מתים לפעמים. "זה לא נכון", חלקם מתקנים אותי, "כלב הוא בן משפחה".
גיליתי שאני חושבת על חיות המחמד שלי באופן שונה מאוד מאחרים. לא מזמן נתקלתי בתמונה של בחור עצוב מחבק את החתולה שלו, ומעליה הכיתוב "נפרדתי מהבת שלי אתמול". "מי שאין לו בעל חיים לא יוכל להבין את גודל האהבה", כתבה אחת המגיבות. היו כמה שניסו לאתגר את הקביעה, אבל הם תוגמלו בסמיילים זועמים.
אני האחרונה לשפוט אדם בשעת צערו, אבל נראה לי שהעובדה שאיבדתי החודש את חיית המחמד שלי מקנה לי את הלגיטימציה לעשות קצת סדר במושגי יסוד כמו אהבה והורות.
אתם לא קמים לכלבים האלה בלילה. אתם לא עושים איתם שיחות נפש. אתם לא הולכים לישון בדאגה לגבי אילו כלבים הם יגדלו להיות
הבחור החמוד מהתמונה לא באמת איבד את הבת שלו. הוא אולי מרגיש ככה, וזאת זכותו, עם רגשות אי אפשר להתווכח. אבל מי שאיבדה את הבת שלה היא האמא של החתולה הזו. אני לא איבדתי את הבן שלי. לוטוס היה חלק מהמשפחה אבל הוא לא בן משפחה. יש לי רק ארבעה ילדים.
אני מרגישה שאני חיה בעולם שמתעקש להגדיר מחדש מושגים שברורים לי מאוד, ומשום מה כלל אינם ברורים לאחרים. כשאני שומעת אנשים מדברים על חיות המחמד שלהם כאילו הן בני אדם, משהו צורם לי באוזן. אלו לא הילדים שלכם, נשמות. יש על המונח הזה זכויות יוצרים. אתם לא קמים לכלבים האלה בלילה. אתם לא עושים איתם שיחות נפש ארוכות. אתם לא הולכים לישון בדאגה לגבי מה שיהיה איתם בעתיד ואילו כלבים הם יגדלו להיות. לגדל חיית מחמד זה לא כמו לגדל ילד. זה לא כמו לטפח בן אדם בעולם.
כשאנשים אומרים לי "אני מעדיף חיות על בני אדם", אני רוצה לענות להם שזו העדפה קלה. חיות אינן מעליבות. עם בני אדם יש אינטראקציה מורכבת יותר. זו לא חוכמה גדולה לאהוב חיות.
אני מתעכבת על ההבחנה הדקה הזו, אף שברור לי שאשלם עליה בעליהום מצד חובבי חיות למיניהם, משום שהתחושה הפנימית שלי היא שהשוואת חיות לבני אדם היא עוד גרסה מתוחכמת מבית היוצר של המכון לטשטוש זהויות.
לפני כמה שבועות התקיים בסנאט האמריקני דיון סוער בנושא הפלות. במהלך הדיון התקיימו חילופי דברים קשים בין הסנטור ג'וש הולי לפרופ' קיירה ברידג'ס. היא התעקשה לדבר על "אנשים בעלי יכולת להיכנס להיריון", והוא שאל אותה אם היא מתכוונת לנשים. בתגובה ענתה ברידג'ס שהשאלות שלו טרנספוביות וגורמות לאלימות כלפי הקהילה.
אחד מחברבוקיי, הבלוגר יאיר ליבמן, התייחס לסיפור הזה בפרשנות יפה משלו. "אחת הבעיות הקשות שיש לקהילה הטרנסית היא אי־יכולת לקבל את האמת", הוא כתב. "כשאנשים מביאים להם עובדות בסיסיות ולוגיקה הם יודעים שהדבר האחרון שנשאר להם לעשות, במקום לנהל דיון בריא, הוא להצהיר ישירות שהם טרנספובים וגורמים לאלימות כלפי הקהילה. הרי זה כמו שאתאיסט יצהיר שהוא לא מאמין בא־לוהים, ובמקום לנסות לנהל איתו דיון אצהיר שהוא דתיפוב.
"איך הוויכוח כן אמור להתנהל? ובכן, במקום שברידג'ס תגיד שהולי הוא טרנספוב, היא יכלה להגיד משהו כמו: 'נכון, אתה צודק שרק נשים יכולות להיכנס להיריון, אבל יש נשים ביולוגיות שמזדהות כגברים והן כן יכולות להיכנס להיריון', כה פשוט".
הכלב שלי מת, ויש מי שתובע ממני להתאבל עליו משל היה בן משפחה. הם רוצים שאחשיב אותו כבן אדם קטן, ואני לא מוכנה. אני לא מוכנה כי זה לא מה שהוא היה באמת.
לוטוס היה הכלב שלנו, והוא היה מתוק ונאהב. הוא יחסר לנו מאוד, אבל הוא לא ילד שמת. אני מכירה אנשים שמת להם ילד, וזה לא אותו הדבר. אסור אפילו שנרמוז שזה דומה. בשביל הילדים שלי הייתי מוכנה למות, בשביל לוטוס לא.
אני בטוחה מספיק באהבתי לכלב שלי כדי לטעון את הדברים האלה. איש לא ייקח את האהבה הזאת ממני. אהבתי אותו מספיק בשביל כלב.
בעולם שמתעקש לייצר בשבילנו אמיתות חדשות חשוב שהדברים יהיו מונחים במקומם. כלב זה כלב. ילד זה ילד. אמא זו אמא. טרנסג'נדר זה טרנסג'נדר. ולכולם יש את המקום שלהם בעולם.
