אני כותב את הטור הזה כדי להזכיר לעצמי, וגם לכם, את האמת האיומה שכולנו מדחיקים. יש מלחמה בעולם, אירופה עדיין בוערת, רוסיה פולשת לאוקראינה כבר עשרים ושלושה שבועות. הצבא הרוסי טובח בחיילים ובאזרחים חפים מפשע כבר כמעט חצי שנה. את הטור שכתבתי בשבוע שעבר הקדשתי לפרס לא חשוב שלא קיבלתי באיזו תחרות קולנוע קטנה, את הטור בשבוע שלפניו הקדשתי ליובל דיין שלא לחצה את היד לביידן, את הטור שלפני הקדשתי לכאבי הגב שלי, את הטור שלפני הקדשתי לאבא שלי זכרו לברכה, את הטור שלפני הקדשתי ליד שלי שנשברה לי בכדורסל, את הטור שלפני הקדשתי לפרויקט טלוויזיוני שלא הצלחתי לממש, ואת הטור שלפני הקדשתי לתחושות האיומות שעלו לי, ביום הנורא ההוא, שבו האלגוריתם של פייסבוק חסם לי את החשבון. על זה היה דווה ליבי. על זה חשכו עיניי.
יש מלחמה בעולם, אתם קולטים, זה קורה עכשיו, ברגע זה ממש, יש מלחמה איומה במזרח אירופה, ונדמה שלאף אחד לא אכפת. בהתחלה כולנו הזדעזענו, ודאגנו, ונבהלנו, וכעסנו נורא, הייתה אפילו תקופה שדרשנו מהמנהיגים שלנו "לגנות" את ההתקפה הפרועה של רוסיה, אנחנו חיים במין תקופה כזאת שבה כולם מגנים את כולם, אבל אפילו את הדבר הקטן והסמלי הזה ממשלת ישראל לא העזה לעשות. תבינו, יש לנו יחסים דיפלומטיים עם רוסיה, למי יש כוח עכשיו להסתבך עם פוטין, הבנאדם יודע לדהור על סוס בלי חולצה.
פעם בכמה דקות אנחנו פותחים את הפלאפון, כדי לבדוק מה חדש. דיאן הודחה מהאח הגדול. איילת שקד עוברת את אחוז החסימה. אוקראינה עדיין בוערת
יש מלחמה בעולם, הפליטים מאוקראינה שוטפים את אירופה, הגברים נשארים להילחם, והנשים לוקחות את הילדים ואת חיות המחמד המבוהלות, ובורחות לכל עבר. הטקסט הזה לא נכתב באלף תשע מאות ארבעים ושלוש, הוא נכתב עכשיו, באוגוסט אלפיים עשרים ושתיים, מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש. אל תחנת הרכבת המרכזית בעיר ריגה שבאסטוניה מגיעים מדי יום אלפי פליטים מבועתים, ואנשים טובים, חסידי אומות העולם, מקבלים אותם באהבה ובמאור פנים, ומחלקים לכל אדם שהגיע מן התופת בקבוק מים קרים ומטבע קטן של חצי אירו שאיתו הם יכולים להיכנס לשירותים.
טוויטר היא רשת חברתית צינית, אכזרית, רעילה ומרושעת, אני בקושי מצליח לשרוד שם עשר דקות, הנשמה שלי לא עומדת בקצב המהיר, בארס האינסופי ובאנרגיה הרעה. ובכל זאת, יש שם בחור אחד, שלום בוגוסלבסקי שמו, והוא האדם היחיד שאני מכיר שעדיין מתעסק במלחמה הזו באופן רציני. רק בשבילו ובשביל הטקסטים החכמים שלו (ביני ובין עצמי אני קורא להם "מלחמה ושלום") אני נכנס לטוויטר הנורא הזה. הציוצים שלו שוברים לי את הלב ומזכירים לי את הזוועה שמתרחשת בזמן שאני יושב עם הילדים בגינה, ושותה אמריקנו קר עם חלב שקדים. לפני כמה ימים הוא העלה לשם סרטון מטושטש מהעיר בוצ'ה. העיר שוחררה מהכיבוש הרוסי כבר לפני ארבעה חודשים, ובכל זאת, מדי יום נמצאות שם עוד ועוד גופות של אזרחים חפים מפשע שפוטין רצח. שלום גם עדכן בזמן אמת על עשרות שבויי המלחמה האוקראינים שנרצחו במיטותיהם, בניגוד לכל חוק מלחמה בינלאומי. נו נו, אולי הפעם ישראל תואיל בטובה לגנות את רוסיה על מעשיה. אם לא היום אז מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים.
רבי נחמן לימד אותי שצריך לדון כל אדם לכף זכות, אפילו מי שהוא רשע גדול, והאמת היא שההתעלמות הזאת של כולנו מהמלחמה האיומה באוקראינה מובנת לי לגמרי. היא בעיקר מובנת לי ברמה האישית. אנחנו הרי כאן, חיים את החיים שלנו, אנחנו עסוקים ומותשים, עייפים ומרוששים, אנחנו מסיעים ילדים לקייטנות, בחום העצבני הזה של אוגוסט, ואז נוסעים לעבודה שלנו, ושם אנחנו מעבירים את רוב הזמן. פעם בכמה דקות אנחנו פותחים את הפלאפון, כדי לבדוק מה חדש. דיאן הודחה מהאח הגדול. איילת שקד עוברת את אחוז החסימה. שופרסל בולמת את עליית המחירים. אוקראינה עדיין בוערת. בסדר, מה חדש.
יש מלחמה בעולם, אירופה שותתת דם כבר כמעט חצי שנה, זאת עובדה! אבל האמת היא שאין לנו הרבה מה לעשות עם העובדה הזאת. עוד מעט המלחמה הזו ודאי תגיע גם אלינו. זה מה שקורה עם מלחמות בדרך כלל, הן מתפשטות לכל עבר. קראתי לא מזמן שסרביה וקוסובו חידשו את הסכסוך שלהן בשעה טובה, ושסין התחילה לעשות אימונים צבאיים בקרבת טאיוואן. בעוד כמה חודשים, או שנים, המלחמה תחזור גם לחיים שלנו, כאן, על האדמה הזו ממש. זה מין קטע כזה, של בני אדם, להילחם כל הזמן בבני אדם אחרים. מה שהיה הוא שיהיה, מתברר, ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש. אוי מה היה לנו. איזה עצוב.
