אז מה מטריף אותנו בסיפור הסוהרות והמחבלים־האסירים? מה יש שם, מלבד התסכול של הניצול וההחפצה והביזוי, מלבד השערורייה שמפקדים ידעו ושלחו, מלבד ההשתקה רבת השנים, שמוציא אותנו מכלינו? יש שם משהו נוסף. נורא. לא ניתן להכלה.
היפוך התפקידים הפרוע.
אם לגבי ניצול יחסי מרות ידע המחוקק לומר את דברו, הרי שעל היפוך המקומות המוחלט הזה הוא אפילו לא חלם. הפושע הופך למפקד העל. על השומרת איש אינו שומר, לא על גופה, גם לא על כבודה.
אם הזדעזענו ממישהו ש"סמכנו עליו כל כך" והפר את האמון הבסיסי, איך לא תרעד האדמה כשהכול יודעים שאי אפשר לסמוך על מי שדם על ידיו והן, הידיים, אפילו לא אזוקות. הסוהרת הפכה לאסירה. ציון הלא תשאלי לשלום סוהרותייך והן דורשות שלומך.
היפוך תפקידים מוחלט מגולם, לפי חז"ל, במילה "איכה", האנטיתזה של המילה "איך". המילה איך מדברת על מתווה, על צפי, על ביתיות. בבית, פרטי או לאומי, נדע תמיד מי יצעק על מי, מי יתנגד למי ועל רקע מה, נבין את השפה, את יחסי הכוחות. אברהם יקרא לזה "הר". הוא יעמוד על הר גבוה וידריך את בני העולם "איך" ילכו. יצחק יקרא לזה "שדה": מקום ללא חוקים שרק מתבודד עם א־לוהיו ימצא בו את הדרך. יעקב יקרא לזה "בית": המקום הצפוי, חלוקת התפקידים המובנת. המילה "איכה" תצעק: איך ככה? איזה הסבר הגיוני יש לזוועה הזו? הבית נחרב ועמו חוקי הבית. הוא יהפוך שוב לשדה, ציון שדה תיחרש, צעקה הנערה בשדה ואין מושיע לה.
בסיפור שבגללו "נחתם גזר דין" מספרים חז"ל על נגר ששלח את אשתו ללוות כסף מהעוזר שלו, שוליית הנגר. שוליית הנגר "נתן עיניו באשת רבו" זה מכבר, ולכן עיכב את האישה אצלו, על כל המשתמע. לבעלה המודאג הוא אמר שאשתו התנהגה בפריצות ומוטב שייתן לה גט. אבל אין לי כסף לכתובתה, אמר הבעל, והשוליה הציע: אלווה לך! הנגר התגרש מאשתו, שילם את כתובתה ואז השוליה תבע את ה"הלוואה" בחזרה! כשהנגר הסביר בתחנונים שאין לו כסף, הוא נאלץ לשלם את חובו בכך ששירת את השוליה ואת אשתו לשעבר, ודמעתו נשרה לתוך האוכל שהגיש להם. "על אותה שעה נחתם גזר דין".
גם בלי שנרד לפרטי האגדה, נרגיש מה שרצו חז"ל להעביר בסיפור המוקצן הזה: חילופי התפקידים הבלתי נתפסים. איכה הייתה לאנוסה אישה נאמנה? איכה יש לשוליה יותר כסף מאשר לבוס שלו וכך הוא יכול לשלוט בו כלכלית? איכה הפך השוליה לבוס והבוס ואשתו הפכו לחפץ? והחלק שלא סופר: איכה שתקו מי שראו בחילופי התפקידים האלה והעלימו עין?
"הכול מבקשין תפקידן", המחישו חז"ל את אבל תשעה באב. דרכי ציון, שאמורות להיות דרוכות – אבלות בלי באי מועד. בתולותיה – נוגות, לא נגועות כבר שנים, כהניה – נאנחים, שעריה – שוממין, בני ציון היקרים מובלים כאסירים לשבי והסוהרים – מתעללים בהם.
כשהחכמים ההולכים בהר הבית שחרב בוכים, הם לא בוכים על המקום, על הר ציון ששמם. הם בוכים על מילוי המקום, על השועל שיוצא מבית קודש הקודשים, "שועלים הילכו בו". תשעה באב, יותר משהוא יום אבל על מקום, הוא יום אבל על "במקום". וזו, אולי, הקינה היותר קורעת לב ביום זה, הקינה ששמה "במקום". קוראים אותה בבית הכנסת בתשעה באב, כשמסירים את הפרוכת שמעל לארון וספר התורה המלכותי יוצא ממנו ללא מעיל, מגולה. ספר גולה.
"במקום אשרי העם / איכה זהב יועם. במקום מפה יפה / וחסר צעיפה / במקום זוהר חזותם / שק הושת כסותם… במקום תגלנה בנות יהודה / היום אנוד ואתנודדה". איכה הפכה התורה, המגינה והשומרת, למגולה וחשופה, איך הופרכה מלכותה והיא ללא פרוכת.
וחכמים, דווקא בהיפוך התפקידים המוחלט הזה, מריחים בשורת גאולה: "כשהיוקר יאמיר, כשבת קמה באמה וכלה קמה בחמותה, בן דוד בא". מהר"ל מבשר שרק היפוך תפקידים, רק פריעת סדר מוחלטת, רק מהלך בלתי צפוי, יוכלו לעורר בנו את תקוות המהלך הלא צפוי ששמו גאולה.
אבל.
כדי שזה יקרה, חייבת להתעורר מחאה של החברה כולה. אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים, וודאי שסוהרת לבדה לא יכולה. קורבנות צריכים ליווי. לכן מבקשים בתפילה "והשב את הלוויים למקומם, לשירם ולזמרם", מפני שהלויים היו מלווים את האדם השבור, זה שכבר לא הבין מי הקורבן ומי המקריב, ושרו לו בקצב שלו כשתווי השירה שלהם הם תווי פניו. וכשהם השיבו לו את מקומו בחברה, ממילא הם הגדירו מחדש את מקומם שלהם: מלווים.
דווקא מתוך הסערה הגדולה, סערת הסוהרות, נחכה לגילוי מופלא. בתי, צאי מבית כלא…
"ביום זה מן סערה אקרא / לעולמות שברא… עד ישיבנו אל גבולנו / תיגלה ותיראה מלכותו עלינו" (מתוך הקינה "במקום").
