נשיא המדינה יצחק הרצוג פרסם ביום שלישי דברים, בעקבות הזוועות שנחשפות כמעט מדי יום על מה שהתרחש בכלא גלבוע. "אני שומע את עדויות הסוהרות בימים האחרונים. אני מתמלא בזעזוע וכאב וחש בחילה", צייץ הרצוג בטוויטר. "נדמה לי שזו התחושה בקרב כלל הציבור בישראל. כל אישה צריכה להיות מוגנת. כל מי שפועלת בשירות המדינה צריכה להיות מוגנת".
"איך הגענו למצב המחריד שבו דווקא נשים שמגינות עלינו – גופן הפקר?" שאל הרצוג באחד מנאומיו. "חשוב שנזכור שהפגיעות והצלקות שהחיילות סובלות מהן לא חולפות לעולם. הן נחרטות בגופן, בנפשן ובנשמתן של הקורבנות. עלינו לרדת לעומק חקירת המקרים כך שכל האחראים ייתנו את הדין במלוא החומרה. זו המחויבות שלנו".
בהמשך השבוע התנהל ויכוח די תמוה בין שר הביטחון בני גנץ ובין השר לביטחון הפנים עמר בר־לב על רקע השירות של חיילים וחיילות בסדיר בבתי הסוהר הביטחוניים. גנץ שלח מכתב לבר־לב ובו דרש לאסור מיד על שהיית חיילות במחיצת אסירים ביטחוניים, והודיע כי הוא עומד לבחון מחדש את הקצאת משרתי החובה לשב"ס. בר־לב הביע התנגדות. "צריך להפסיק עם זה דרך שינוי החוק בלבד", הודיע בר־לב וטרח להוסיף כי לפי דו"ח של צה"ל, ששר הביטחון כנראה לא ידע עליו, המשרתים בשב"ס "שבעי רצון משירותם ואף חשים גאווה בשירות, ואפילו רוצים להמשיך שם בקבע".
גנץ לא השתכנע. "נקיים את השיח עם המשרד לביטחון הפנים בהקדם, מתוך ראייה שמקומם של צעירים וצעירות בשירות סדיר לא יכול להתקיים עם אסירים ביטחוניים", אמר שר הביטחון שלשום בישיבת סיעת כחול לבן.
אני שומע את האמירות האלה וקצת מתקשה להאמין. נשיא המדינה, שר הביטחון וגם השר לביטחון הפנים לא מכירים את החוק, או מתעלמים ממנו. הם גם לא מכירים את ההתנהלות האמיתית מול חיילים לפני גיוסם. לפי חוק שירות הביטחון, סעיף 24ב(ב), חייל או חיילת שמוצבים בשב"ס רשאים להטיל וטו על ההחלטה הצבאית ולסרב פקודה. במקרה כזה החוק מחייב להחזיר את החייל לשירות בצה"ל.
השירות בכלא ביטחוני הוא לפעמים צלקת לכל החיים, גם בעבור אנשים מבוגרים ומנוסים. מי שהיה שם מכיר את הטראומה
מעבר לזה, גם חיילים שהחלו לשרת בשב"ס רשאים לדרוש ולחזור לצה"ל. חברי יובל יועז, הפרשן המשפטי של "זמן ישראל", כתב בטור שהקדיש השבוע לנושא החשוב: "בהסדר החוקי הזה אין פתרון מלא לעניינן של חיילות המשרתות בשב"ס, כי זכות הווטו פוקעת בשלב מסוים, והקשיים עלולים להתעורר בשלב מאוחר יותר של השירות. ואז יש באמת בעיה".
במילים אחרות: חיילים לא צריכים לשרת בבתי סוהר, וגם הצבא מכיר בכך. מי שמתגייס לצה"ל נקרא להגן על גבולות המדינה, ולא לעסוק בבעיות האחזקה והכליאה של האסירים הביטחוניים שלה. השירות בכלא ביטחוני הוא לפעמים צלקת לכל החיים, גם בעבור אנשים מבוגרים ומנוסים הרבה יותר מבוגרי תיכון שנשלחים לכלא גלבוע או לכלא עופר. מי שהיה שם מכיר היטב את הטראומה, את הלחצים, את המראות, את האיומים, ועכשיו מתברר שהיה גם מי שסרסר לאונס ולמעשים מגונים בחיילות הצעירות הללו.
אגב, מי שרוצה באמת לדעת מה פירושו של כלא כזה, מוזמן לצפות בסרט המצוין ששודר בכאן 11 על מחנה אנצאר שהוקם בלבנון במלחמת לבנון הראשונה, עם כל העדויות המזעזעות של חיילים וסוהרים שהובאו בו.
המדינה והצבא עצמם הבינו מזמן את הבעייתיות העצומה שיש כאן, את הסכנות והפגיעה הנפשית, וכן את חוסר ההתאמה ואופי המשימות שבין חייל לסוהר. שר הביטחון אפילו מאיים היום, ובצדק, לעצור בחוק את המשך הוראת השעה המאפשרת את גיוס החיילים לבתי הכלא.
אבל השאלה הגדולה היא מדוע ראשי המדינה והצבא אינם מבהירים לנערים לפני גיוס בפה מלא, בבהירות, בקול גדול, בנאומים ובציוצים: "חבר'ה, מתגייסים יקרים, יש לכם זכות חוקית ומלאה שלא ללכת למקומות האלה, ואנחנו ממליצים לכם שלא לשרת בבתי הכלא אם אתם לא רוצים או לא מתאימים לכך". זה בדיוק מה שהנשיא הרצוג – שנחרד מהמצב שבו גופן של נשים שמגינות עלינו הפך להפקר – היה צריך לומר אבל לא טרח לעשות זאת, אולי בשל אי ידיעה שהחיילות המתגייסות יכולות למנוע את עצמן ממצב כזה.
זה גם מה ששר הביטחון היה צריך לומר השבוע, במקום להפסיק בחוק את הקצאת החיילים בעוד ארבעה חודשים, כפי שאיים. הוא יכול למנוע כבר היום את הביזיון הזה, ולהודיע במלוא הסמכות החוקית כי מי שלא רוצה ולא מוכן לא חייב ללכת לבתי הסוהר, אלא לשרת בצה"ל. זו הקריאה המשמעותית והנכונה והמהדהדת, שיכולה למנוע מצעירים להגיע לשירות בתי הסוהר אם אינם מכירים את חוק שירות הביטחון, וסביר להניח שרובם אינם מכירים את החוק לאשורו.
ביום רביעי התכנסה ועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון לדון בהיבטי הפרשה. בדיונים התברר כי אונס חיילות סוהרות התרחש יותר מפעם אחת. עקבתי אחרי הדיון והאמירות הקשות של המשתתפים. חברי הכנסת סיפרו על דיונים קודמים בוועדת החוץ והביטחון שבהם דרשו שלא להציב חיילות־סוהרות באגפים של אסירים ביטחוניים, אבל השב"ס סירב. הח"כים חזרו וטענו ש"סרסרו בבנות שלנו", וח"כ נעמה לזימי (העבודה) אמרה בצדק ש"הגישו אותן כמנחה לאסירים הביטחוניים". איש מחברי הכנסת לא הזכיר את זכות הווטו של החיילים והחיילות.
בדיוני הוועדה היו בכירים בשב"ס, בהם ראש חטיבת כוח אדם בארגון תמי עזרא. גם היא לא דיברה על הזכות של החיילים לסרב. היו שם גם בכירים בצה"ל. אחד מהם היה תא"ל אמיר ודמני, ראש ועדת תכנון וכוח אדם בצה"ל. "אנחנו משבצים סוהרים וסוהרות בשב"ס מתוקף חוק שירות הביטחון אבל לא מחייבים חיילים להגיע לשב"ס, ולכן האיוש שם יחסית נמוך", הצהיר ודמני. "מהגיוס הקרוב הוספנו ריאיון נוסף של קצין מיון לאלה שביקשו להיות בשב"ס, כדי להבהיר את העובדה שהם לא חייבים לעשות זאת. אנחנו שולחים להם את זה גם במסרון לטלפון".
הבעיה היא שגם תהליך היציאה של המתגייס הפוטנציאלי, אחרי שקיבל את הזימון נגד רצונו לשירות בבתי הסוהר, אינו קל ופשוט, למרות החוק המפורש וההתחייבויות של ראשי הצבא. אני מכיר מתגייסים ששובצו בשב"ס, ביקשו לממש את זכותם לשרת בצה"ל וקיבלו הודעה סטנדרטית ולפיה "התפקיד שאליו שובצת, חייל בשב"ס, הוא יעד בקביעה ללא מיון, כלומר, לא ניתן לוותר עליו – ולכן הינך מחויב בו". ממש כך.
ואם כל המערכת הקלוקלת הזו לא צריכה בדק בית ושינוי יסודי, אין לי מושג איפה עוד צריך להרעיד את אמות הסיפים במדינה הזו.
