כל הדתות רואות בכפירה אתגר גדול. הן משום שחסידי הדתות נוטים להאמין שכאשר כולם יצטרפו לאמונתם יתחולל אירוע דתי משמעותי, והן משום שהכופרים, ולו בעצם נוכחותם, מחלישים את האחיזה באמונה. על רקע זה התנהל בתחילת המאה ה־13 מאבק עקוב מדם בדרום צרפת בין הזרם הנוצרי הקתרי שהפך לפופולרי, לכנסייה הקתולית שראתה בו מינות. צמיחת הקתרים הובילה את האפיפיור גרגורי התשיעי לנקוט צעדים חריפים. הוא ציווה שכל כופר שהודה וחזר בתשובה יישלח למאסר עולם, וכופר שממשיך בכפירתו יוצא להורג. את משימת המלחמה במינים הוא נטל מהשלטון המקומי ומהבישופים, ומסר אותה בעיקר לבני מסדר נוצרי חדש ואדוק – הדומיניקנים. המסדר המסור הלהיב את האליטה והאינטליגנציה הנוצרית, ומתוכו יצאו החוקרים הייעודיים לכפירה, או בשמם הלטיני, אינקוויזיטורים.
עד סוף המאה הפכה האינקוויזיציה למוסד ענף עם סמכויות נרחבות לצוד כופרים. הפרקטיקה המשפטית שלה התבססה על פרשנות כתבי הקודש ובאופן מסוים (יש שיאמרו מעוות) על החוק הרומי, אבל לא היה בה שום דבר הוגן במונחי המשפט המודרני. חקירה הייתה נפתחת בעקבות הלשנות, גם אם הגיעו מעבריינים ומנחקרים שניסו להציל את עורם; להפללת כופרים כל עד נחשב אמין. החשודים נדרשו להעיד נגד עצמם, ללא זכות להתעמת עם מאשימיהם וללא סיוע משפטי או זכות ערעור. החקירה כללה עינויים קשים, שהוגבלו רק לכך שלא יגרמו נכות או מוות (לפחות במכוון). העול המשפטי הוטל על הנאשם, שהיה צריך להוכיח את חפותו בפני האינקוויזיטור עצמו – שהיה לא רק החוקר שהשקיע מאמצים אלימים בחילוץ ההודאה, אלא גם השופט שהחליט אם עמידה בעינויים היא סימן לאמונה או לכפירה בממדים שטניים.
משנמצא הכופר אשם הוא ספג עונשים שונים, בעיקר מאסר עולם או מוות. רכושו הוחרם ומשפחתו נותרה חסרת כול. גזר דין מוות בוצע בשריפה ציבורית על המוקד, לעיני קהל אדוק ונלהב לטיהור השורות; במקרים מסוימים, כשהנאשם מת לפני פסק הדין, הוא בכל זאת קוים באמצעות הוצאת גופתו מן הקבר לצורך שריפתה. מלאכת ההוצאה להורג הופקדה בידי השלטון המקומי, משום שהכנסייה לא הורגת בעצמה; בכל זאת, קדושה. הנידונים אפילו נמסרו לרשויות עם בקשה פורמלית שלא יומתו, אך כולם ידעו שזהו משחק, דברים מן השפה ולחוץ. את גזר הדין יש לבצע.
דו"ח מררי, מדגים שוב כיצד המערכות הללו פועלות באופן פסול ואסור, ואז בודקות את עצמן ומכסות זו על זו בטיוח הדדי נמרץ
שיטת המשפט הזו הביאה למחאה ציבורית. השלטון ה"חילוני" ונתיניו הבינו שהאינקוויזיציה צוברת כוח רב מדי ושהשפעתה הכללית הרסנית. למרבה העניין, המחאה עבדה. ברומא הבינו את הבעיה, ובמאה ה־14 ערכה הכנסייה רפורמה באינקוויזיציה. עד שלהי ימי הביניים היא התמתנה ברוב אירופה ושיתפה פעולה עם השלטון המקומי, שנטה להאזין לנתיניו ולנאקתם יותר ממנה.
חלק גדול מאימי האינקוויזיציה שאנו מכירים מגיע מספרד במאה ה־15, כאשר תחת שלטונם של פרדיננד ואיזבל (מגרשי היהודים) התנתקה האינקוויזיציה מרומא והמשיכה ברדיפת "כופרים" ובטקסי ה"אוטו־דה־פה" הידועים לשמצה – שיטות שהביאה איתה גם לקולוניות הספרדיות, שבהן המשיכה להטיל את מוראה על האוכלוסייה עוד שנים רבות.
מה חשבו האינקוויזיטורים על עצמם ועל מעשיהם? ובכן, לא מפתיע לגלות שהם לא פקפקו בכך שהם עושים עבודת קודש. הם האמינו בביטחון מלא שהם בצד הנכון של ההיסטוריה – והיו להם כל הנימוקים התיאולוגיים והמוסריים לכך. למשל, כשתומס אקווינס, נזיר והוגה דומיניקני בן המאה ה־13, מן הפילוסופים והתיאולוגיים המשפיעים ביותר בימי הביניים, דן במינות בחיבורו החשוב והמשפיע "סומה תאולוגיה", הוא מבהיר: "מצידם של הכופרים יש חטא, שעליו ראוי לא רק שיופרדו מן הכנסייה באמצעות חרם, אלא גם ייכרתו מן העולם הזה במיתה. משום שחמור יותר להשחית את האמונה שמחיה את הנפש, מאשר לזייף כסף למען החיים הארעיים. מצד הכנסייה… אם הכופר ממשיך להתעקש, היא מפסיקה לקוות להמרתו ופועלת להצלת אחרים על ידי החרמתו והפרדתו מהכנסייה, ויתר על כן, מעבירה אותו לטריבונל החילוני כדי שייכרת מהעולם הזה במיתה".
במהלך המאה ה־19 בוטלה האינקוויזיציה כמעט בכל מקום שבו עוד התקיימה, כולל בספרד. בזמנה היא זכתה לשלל שבחים והגנות, ככלי העומד בחזית האמונה. ההמון צהל בהוצאות להורג, ובכירי הכנסייה, המשטר והאינטליגנציה גיבו אותה. כיום אין למצוא מי שיצדיק את אמצעיה, וישנה הסכמה גורפת על העוול הנורא שהשיטות הללו גרמו.
בכל זאת, ההיסטוריונים שמנסים להבין את התופעה, חלוקים בפרשנותם. רבים רואים באינקוויזיציה תופעה פוליטית מעיקרה, שמטרתה הייתה השגה ושימור של כוח מצד הקתולים ובעיקר המסדר הדומיניקני. אחרים נותנים משקל רב יותר לאדיקות הדתית ולאמונות האותנטיות של חבריה. האמת כנראה משולבת, אבל דומה שהלקח ההיסטורי העיקרי איננו מצד הכוונות והאינטרסים; מי בוחן כליות ולב וידע מה גרם לאינקוויזיטורים לעשות את שעשו? הלקח המרכזי מצוי דווקא בצד המוסדי. האינקוויזיציה מדגימה את הנזק הגדול שיכולה לחולל אידאולוגיה מעוורת, שמטרתה העילאית בעיני חסידיה מכשירה כל אמצעי, כשהיא משולבת באינטרסים מוסדיים חזקים ומחזיקה בידיה כלי אכיפה ומשפט רבי עוצמה.
הלקח הזה נלמד יותר מפעם אחת גם אחרי ימי הביניים. את אימי השיטות הללו, תוצאת ריכוז עוצמת האכיפה – קרי, חקירה, תביעה, שיפוט והוצאה לפועל – בידי גורמים מוסמכים, נאמני אידיאולוגיה ומשטר, חוו שוב גם, למשל, במהלך תקופת הטרור של המהפכה הצרפתית, ובשלל מדינות קומוניסטיות שמערכות המשפט שלהן היו לא פחות אדוקות וראו במתנגדים איום ציבורי. גם הפשיזם הדיקטטורי לגווניו השתמש במערכות האכיפה ככלים מדינתיים לחיסול יריבים ודיכוי האוכלוסייה.
ההיסטוריה מדגימה אפוא עד כמה נפוץ השימוש בכלי אכיפה ומשפט לנטילת חירויות אזרחיות. זו הדרך היעילה ביותר – כפי שהבינו הדיקטטורים המודרניים בימין ובשמאל – שבה הכוח מתחפש לצדק, ורדיפה מדינתית מוצגת כפעולה בשירות הציבור. שיטת המשפט המודרנית התפתחה לא מעט מתוך חשש גדול מפני ריכוז סמכויות חקירה ומשפט בידי גורמים אידאולוגיים חסרי פיקוח. משום כך היא מושתתת על עקרונות יסוד כחזקת החפות, זכויות חשודים, סנגוריה ציבורית, הגבלת התביעה ועוד.
כל אלו הם זכויות ועקרונות תאורטיים בלבד, שאינם מועילים במאומה בהיעדר מנגנון מוסדי ושלטוני שמאלץ את מערכות האכיפה לכבד אותם. כיצד עושים זאת? התפיסה הליברלית המודרנית רואה בכוח המדינתי הכרח, אבל במקביל גם חוששת מפני ריכוזו והתעצמותו, מפני שהעוצמה המדינתית מגיעה על חשבון החירויות והזכויות האזרחיות. כדי להתמודד עם האיזון המורכב הזה, היא פיתחה מנגנון מוסדי שלטוני שבעזרתו נמנעת סכנת ריכוז הכוח.
המנגנון הזה מושתת על פיצול וביזור הסמכות השלטונית, כפי שאנו מכירים מרעיון הפרדת הרשויות. אותו היגיון של הפרדה ופיקוח צולב פועל בהקשר של מערכות אכיפת החוק, והוא מרכזי בכל מדינה מתוקנת. את המשטרה והתביעה מנהלת הממשלה, שעליה מפקח הפרלמנט. בנוסף מפקחים עליהן גם בתי המשפט שבפניהם הן טוענות – ולכן מוטב שמערכת המשפט תהיה מנותקת משאר מנגנוני האכיפה. במדינות שונות הקימו גם מנגנוני פיקוח ייעודיים וחיצוניים, שמקבלים פניות מהציבור וחוקרים טענות לביזוי השררה בידי הפקידים שלידיהם מואצל כוח רב. את בתי המשפט מאזנים הרשות המחוקקת והמבצעת, ולא פעם מבקר את השופטים גוף ייעודי חיצוני נוסף.
כך נהוג בעולם ליישם פיקוח ובקרה הדדיים. ומה בישראל? ובכן, כשבוחנים את הסמכויות, הבקרה, הפיצול והביזור של מערכות האכיפה בפועל, אין מנוס מהמסקנה שאנו מידרדרים בתהום אנטי־ליברלית מסוכנת. המקרה הישראלי יוצא דופן בחומרתו במערב. כולם כאן מעורבבים בכולם, אין לדעת איפה גוף אחד מתחיל ואיפה הוא נגמר. רבים מהשופטים הם יוצאי מערכת התביעה. גופי החקירה, התביעה והייעוץ המשפטי הם כמעט גוף אחד. אפילו גופי הביקורת הדלים והמרוששים מנוהלים בידי יוצאי המערכות הללו, בשר מבשר מבוקריהם. ועוד, בשל שיטת השריונים הפוליטיים, חלק מבכירי מערכות המדינה הופכים לח"כים ושרים, ומשתמשים בכוחם כדי להגן בכנסת ובממשלה על המערכות שהגיעו מהן ועוצרים ביקורת ורפורמות.
במהלך ארוך ומתוחכם הצליחו המערכות הללו, באמצעות פוליטיקה וכוחניות יוצאות דופן, לאיין את סמכויות הניהול והפיקוח של הכנסת והממשלה. הן הפכו את עצמן לאוטונומיות, מקיימות דין לעצמן. כל ח"כ, שר ומועמד לתפקיד בכיר יודעים שהם עשויים להיחקר ולהיתבע לו יחששו שהם עתידים לפעול לתיקון המצב הזה.
רבים מהדברים הללו היו ידועים גם לפני תיקי נתניהו, אבל בזמן הממשלה שכיהנה בין 2015 ל־2019 הם הגיעו לשיא חדש, שנחשף באופן מחריד בתיקים הללו. תחת רוני אלשיך, שי ניצן ואביחי מנדלבליט, נוצרה בישראל מערכת כמו־אינקוויזיטורית מבחינת סמכויותיה והתנהלותה. החוקרים, הפרקליטים והייעוץ המשפטי לא היססו לחקור בלי סמכות חוקית, לענות עדים, להשתמש באמצעים לא חוקיים, לשקר לבית המשפט, להדליף כדי לפגוע בחשודים (עבירה פלילית), להסתיר מההגנה ראיות מזכות, ובאופן כללי לפעול לא בשם הצדק אלא בשם ההרשעה. כאשר שופטי תיקי האלפים נתקלים בהתנהלות הזו, הם מגיבים עליה באדישות ניכרת. רק הציבור מזדעזע; המערכות ממשיכות כאילו כלום.
כל חוקר, כל פרקליט וכל יועץ משפטי יודע שגם במקרה הנדיר שבו בית המשפט ינזוף על התנהלות כלשהי, לא יאונה לו כל רע. מבחינת בית המשפט פושעים הם רק מי שמערכות האכיפה מצביעות עליהם – והן אף פעם לא מצביעות על עצמן. כל שבוע מביא דוגמה חדשה לכך. הנה השבוע פורסם דו"ח ועדת מררי, שבדקה את ההאזנות והרוגלות של המשטרה, ושוב זכינו להדגמה כיצד המערכות הללו פועלות באופן פסול ואסור, ואז בודקות את עצמן ומכסות זו על זו בטיוח הדדי נמרץ. פלא ממש: גם כשנמצאות עבירות, לעולם אין עבריינים. לפוליטיקאים מהימין, אגב, המציאות הפוכה: גם בלי עבירות, הם נחשבים עבריינים.
הוסיף על הדברים בכיר מח"ש לשעבר משה סעדה, שסיפר בשבוע שעבר לעמית סגל שכדי לקדם את תיקי נתניהו החלישו את מח"ש ופגעו בה. מערכות האכיפה, העיד סעדה, רואות בעצמן גוף אחד. אלשיך, ניצן ומנדלבליט חד המה. עבורם האינטרס המערכתי הוא העיקר, והוא גובר בקלות על האינטרס הדמוקרטי, על הצדק, על האמת ועל זכויות האזרח הבסיסיות ביותר.
כמובן, הם מתארים זאת אחרת. הם מדברים בשפה האידיאולוגית שהנחיל אהרן ברק, שהמציא תיאוריה אבסורדית שבה שלטון המשפטנים הוא מהות הדמוקרטיה, וכל מי שחושב אחרת – כופר. דא עקא, מדובר בתיאוריה מדינית פרובינציאלית וקלושה, שהמציא בור ושרלטן גמור בתורת המשטרים. היא כל כך מבולבלת, חסרת יסוד וקהת הבחנה, שהעובדה שהיא עדיין שורדת היא כתב אישום נגד האינטליגנציה השמאלנית. אין מדען מדינה בעל השכלה רלוונטית בסיסית שלא מתחלחל מכך שהבדיונות הללו מוגשים בפסקי דין ומאמרים של אקדמאים בישראל.
ובכל זאת, התיאוריה הזו היא שעומדת בבסיס התגובה האלימה של מערכות האכיפה לכל מי שמעוניין לתקן את קלקוליהן. הן כוחות האור, מבקריהם משרתי החושך. אבל לעובדה שהאנשים הללו בטוחים שהם קדושים אין שום חשיבות. גם חוקרי האינקוויזיציה, היעקובינים, הקג"ב ועוד, ראו בעצמם אידיאליסטים אציליים ובמערכותיהם כוח טהור הנלחם מלחמת צדק. המבחן כאן, כמו בכל תופעה פוליטית משמעותית, איננו מבחן הדעה העצמית, שנוטה להיות מיטיבה ומזכה, אלא מבחן ההיסטוריה.
המערכת המשפטית שלנו הפכה את עצמה לאוטונומית, וכעת היא משתוללת כמחלה אוטואימונית. במקום לתפקד כמערכת חיסונית ששומרת עלינו מפני עבירות ועבריינים, היא עצמה תוקפת ומערערת את המדינה תוך הפרת חוק וזכויות בסיסיות. את המחול הדכאני הזה יכולה לעצור רק המערכת הפוליטית – שחובתה להגן כעת על האזרח וזכויותיו. השמאל יזעק, שהרי ההתנהלות האלימה של המערכות הללו משרתת את האינטרסים שלו. אבל לא צריך להתרגש. בסוף גם השמאל יודה ששוב התייצב בצד הלא נכון של ההיסטוריה, והגן בכל כוחו על מערכות האכיפה שמשתפות פעולה בהפיכה אנטי־דמוקרטית.
