האווירה במחלקה לחקירות שוטרים הגיעה השבוע לנקודת רתיחה. בסוף השבוע הופצה תגובה בהולה מטעם הפרקליטות לריאיון של סגן ראש המחלקה היוצא משה סעדה בערוץ 12. המסמך הופץ בקבוצת הווטסאפ של המחלקה עם קריאה ברורה לעובדים ליישר קו עם תפיסת ההגנה של הפרקליטות. במקביל, כינסה ראש המחלקה קרן בר־מנחם את כלל עובדי היחידה מכל רחבי הארץ לשיחת הבהרה וציפוף שורות, שארכה יותר משעתיים. בר־מנחם שפכה מררתה על "ההוא שהדליף" וטענה שהמחלקה נתונה למתקפה והעובדים נדרשים להגן עליה.
בשלב מסוים נטלה אחת העובדות את רשות הדיבור והעירה בעדינות שבר־מנחם לא רק שיתקה כל ניסיון לדון בטענות שהעלה בזמנו סעדה, אלא אף יצרה סוג של חרם דה־פקטו נגדו. סעדה שימש סגנה של בר־מנחם, ובמשך תקופה ממושכת נמנעו חוקרים ועובדים מליצור איתו קשר או להיכנס לחדרו של סגן ראש המחלקה, והפכו אותו לצל מהלך. בהקלטה שהגיעה לידי מקור ראשון, מעיד עובד במח"ש שמאותו הרגע הטונים השתנו במהירות. בר־מנחם הטיחה דברים חריפים בעובדת ובשלב מסוים אף פרצה בבכי, ושיתפה את הנוכחים בכך שהבת שלה מתחננת בפניה שתפרוש.
מכתב התגובה הנזכר של הפרקליטות היה חלקי ומחורר, וכדי לקבל תמונה בהירה יותר של העובדות והטענות ביקשתי לברר מהי עמדתו של אורי כרמל, לשעבר ראש מח"ש. כרמל לא פוטר אלא פרש מרצונו לאחר פרשת אום אל־חיראן, ואיש לא יכול לטעון נגדו שפעל ממניעים אישיים. עד היום הוא מסרב להתראיין לכלי התקשורת, אולם לא קשה לאתר מסמכים רשמיים שכתב על הפרשיות הבוערות. עיון מחודש במסמכים הללו מגלה נקודות מטרידות שעד כה לא נדונו בתקשורת. ניגע פה בשלוש פצצות קטנות.
אין בפרוטוקול זכר לרקע לדיון הבהול – תלונת ראש מח"ש על ההתנהלות המאיימת של המפכ"ל, וגם לא לגידופים, לאיום של אלשיך "לפרק את מח"ש", ולעובדה שהפגישה התפוצצה והסתיימה בלי שום סיכום
שי ניצן, שהתראיין השבוע בכאן רשת ב', העלה טענה חזקה לכאורה ביחס לפרשיית אום אל־חיראן. הוא בעצם אמר כך: מח"ש טענה שאבו אל־קיעאן היה חף מפשע, המפכ"ל טען שהוא היה טרוריסט, וסעדה טוען שגיביתי את המפכ"ל והשתקתי את מח"ש כדי לא לפגוע בחקירות נתניהו? יש לי אילן גבוה להיתלות בו – נציב תלונות הציבור על הפרקליטות השופט רוזן. הנציב חקר ובדק את הפרשה וסגר את התיק.
האומנם חקר ובדק? כשהתעמקתי בחומר השבוע גיליתי מה היה התרגיל המבריק שעשה ניצן כדי למנוע את בירור הטענות נגדו. כזכור, רוזן ביקש מראש מח"ש כרמל לכתוב לו דו"ח מלא על האירועים מנקודת המבט של מח"ש. כרמל לא התעצל וכתב דו"ח מקיף באורך של 273 עמודים. מדובר במסמך מפורט, קשה, שזכור בעיקר בשל ההסבר שנתן ראש מח"ש להחלטתו לפרוש מתפקידו בטרם עת. "ברקע דברים אלה עמד מה שנתפס בעיניי לאורך זמן רב כהפקרת המחלקה ובכירי אנשיה להתנהלות תוקפנית מתמשכת, חריגה ושיטתית מצד משטרת ישראל, בהובלת מי שעמד אותה עת בראשה, ובגיבוי השר הממונה עליהם", האשים כרמל.
"למרות ההתנהלות החריגה, החוזרת ונשנית, בפומבי ובחדרי חדרים, אשר היה בה להבנתי כדי לפגוע ביכולתה של המחלקה לבצע את משימותיה ולמלא את ייעודה כ'שומר סף' רגיש וחיוני, לא זכיתי לאורך תקופה זו בחסותו של פרקליט המדינה ניצן ובהגנה מצידו על המחלקה. כפועל יוצא מהתנהלות נמשכת זו, חשתי כי האפקטיביות שלי כמנהל מח"ש ושל המחלקה בראשותי – הולכת ונפגעת. לאחר ששקלתי בדבר, הודעתי על דבר החלטתי לפרוש מתפקידי".
אבל מה שקרה בין ניצן לכרמל חשוב פחות ממה שקרה בין רוזן לכרמל. רוב העיתונאים קראו את תמצית ההחלטה של הנציב, שבה הוא ניקה את ניצן מהטענה שהתנהלותו הושפעה מאינטרסים הקשורים לחקירות נתניהו. אבל מה שלא מופיע בתמצית ההחלטה, מופיע בהחלטה המלאה, בסעיפים 86־88.
כזכור, רחמנא ליבא בעי, אבל שאלת היסוד שאליה נדרש רוזן לא הייתה מה היו מניעיו הפנימיים של ניצן, אלא אם הוא הטה לכאורה את הדין בפרשת אום אל־חיראן כאשר השתיק את מח"ש ומנע ממנה לחקור את השוטר שירה באבו אל־קיעאן. הכלי המרכזי לברר זאת הוא התיעוד והאסמכתאות שהגיש כרמל, ובמרכזם חוות דעת שנכתבה במח"ש לאחר חקירת אנשי השב"כ, שבה אדם המכונה "זיאד" מעיד שלא מדובר בפיגוע. חוות הדעת הזו נמסרה לניצן בשלב מוקדם מאוד של החקירה, והוא פשוט התעלם ממנה.
בהחלטתו, מסביר רוזן שכלל לא היה באפשרותו להיכנס לעובי הקורה ולבחון את הראיה מטעמים פרוצדורליים: "עו"ד ניצן ציין כי הוא מצא לנכון להביא מידע זה בפני הנציבות כבר עתה, נוכח הוראת סעיף 16 לחוק הנציבות, לפיה הנציב לא יברר תלונה על מעשה שמתקיים בעניינו הליך משפטי. עו"ד ניצן הוסיף כי בעניין דנא תלוי ועומד בבג"ץ הליך משפטי". וכך נחסמה דרכו של רוזן לבצע את המשימה המרכזית שהטיל עליו שר המשפטים בשליחות ממשלת ישראל, לא לפני שרוזן בחר להוסיף בדבריו ביותר מרמז את דעתו בפרשה, שלפיה "עמדתו הנחושה של עו"ד כרמל הושתתה על עקרונות משפטיים מושרים וטבועים בהלכות עקביות שיצאו מלפני בית המשפט העליון".
ניצן ביצע פה מהלך שחמט מבריק: למזלו הרב, במקביל לחקירה של הנציב הגישה משפחתו של אבו אל־קיעאן עתירה לבג"ץ כדי לנקות את שמו של המנוח. ניצן ניצל את העתירה הזו, והבהיר לנציב שהחוק אוסר עליו לחקור את הסוגיה מאחר שהיא תלויה ועומדת בבית המשפט.
טוב, הכדור עבר לעליון, האם השופטים ביררו את העניין? התברר שגם הם לא יכולים. הפרקליטות טענה לפני בג"ץ טענת ראי: בג"ץ לא יכול להשתמש במסמך של כרמל, לאור הוראות חוק אחר הקובע שמסמך שהוגש לנציב לא יהיה קביל בהליך נוסף. כך נראה מט סנדלרים. בזכות קסמי הפרוצדורה, הראיות של כרמל נפלו בין הכיסאות ולא נדונו בשום ערכאה. עובדה אחת הוכחה פה למעלה מכל ספק סביר: ניצן הוא ליטיגטור גאון.
אגב, בפסק הדין שניתן בבג"ץ כתב השופט עמית כי אף שהמלצות מח"ש לא הובאו בפניו, הוא יודע שבמח"ש חושבים שאבו אל־קיעאן היה חף מפשע. עמית הכריע שלא להכריע במחלוקת שבין ניצן למח"ש, ועכשיו אנחנו מבינים מדוע עמדת מח"ש כלל לא הובאה לפניו. היא נחסמה מטעמי פרוצדורה.
הזמנה לשקט
הפצצה השנייה קשורה לישיבת הגידופים והצעקות אצל מנדלבליט. הפגישה התקיימה בסוף פברואר 2017, לאחר שעוזר המפכ"ל שלח לסעדה בטעות מסרון שבו כתב לו מאן דהוא (לטענת סעדה מדובר במפכ"ל עצמו) "תיכנס בסעדה". אלשיך אף פנה לכרמל בעצמו ואיים "לפרק את מח"ש ולבנות אותה מחדש". כרמל דרש מהיועץ לכנס ישיבה דחופה, זו כונסה והתפוצצה מהר. כרמל וסעדה מצאו עצמם חוטפים צעקות וצרחות מאלשיך ועוזרו, ובעיקר הופתעו משתיקת מנדלבליט וניצן, שלא נחלצו להגן עליהם. אך מה שלא הוזכר עד כה הוא הפרוטוקול של אותה שיחה, שיצא מלשכת היועמ"ש בחודש מרץ.
הפרוטוקול עצמו, שיפורסם בקרוב, נראה גם הוא כמו ניסיון לטיוח של כל האירוע. אין בו זכר לרקע לדיון הבהול, תלונת ראש מח"ש בנוגע להתנהלותו המאיימת של המפכ"ל, וגם לא לתוכנו: הצעקות והגידופים, האיום של אלשיך "לפרק את מח"ש", והעובדה שהפגישה התפוצצה והסתיימה בלי שום סיכום.
הפצצה השלישית קשורה להתנהלות של הנציב רוזן בפרשת ניר חפץ. תזכורת קצרה: במח"ש עבד אז דובי שרצר, ראש צוות חשיפה, שבתפקידו הקודם היה חוקר בכיר בלהב 433. אחד מחבריו של שרצר בלהב מספר לו על עבירות פליליות שנעשו בחקירתו של ניר חפץ. שרצר הנרעש מדווח לטענתו לסעדה ולבר־מנחם, אולם דבר לא נעשה. מאוחר יותר נחלקות הגרסאות: סעדה מעיד ששרצר דיווח לו, ובר־מנחם טוענת שלא דיווח לה דבר. אל סעדה ושרצר מצטרף מי שהיה באותה עת ראש צוות המודיעין במח"ש, שקודם בינתיים לדרגת סגן ניצב במשטרה, ואישר את דברי השניים בפני הנציב רוזן.
הנציב פונה לסעדה ולשרצר ומציע להם להיבדק בפוליגרף. זוהי בדיקה הרת סיכונים; סעדה יודע שכל עתידו מונח על כף המאזניים ושאם ייפול בבדיקה שמו יוכתם לעד. בכל זאת הוא מסכים, ושולח על כך מכתב רשמי לנציב. גם שרצר מסכים להיבדק במכונת אמת. מה עושה הנציב? כלום ושום דבר. שום בדיקת פוליגרף לא נערכה. רוזן כתב שיש "עננה על הפרקליטות", אולם מטיל את בדיקת הטענות על הפרקליטות עצמה. המערכת ממנה פרקליטה ה"בודקת" את הפרשה בלי לדבר עם סעדה, עם שרצר או עם ראש צוות המודיעין, ומחליטה לסגור את התיק. מאוחר יותר בר־מנחם משנה את גרסתה וטוענת שאולי נמסר לה משהו בשיחת מסדרון, ואילו ניצן נצמד לטענות בדבר הפרשי זמנים בין מועד חקירות ניר חפץ למועד הדיווח של שרצר.
גורם בכיר במערכת שעימו שוחחתי השבוע, ביקש ללמד זכות על ניצן. לטענתו הסיבה להתנהלותו של ניצן לא קשורה לתיקי נתניהו אלא לשאיפתו להרמוניה ושקט במערכת, שבגינה היה מוכן לנהל יחסי תן וקח על ראשה של מח"ש. האינטרס של ניצן לדעת הגורם הוא לתת ללווייתן (המשטרה) לשחות ולטרפד את הצלצלים הפוצעים אותו, גם אם הם עצמם חלק משומרי הסף. על הדרך הוא אפשר למפכ"ל לבלום לחלוטין את מסירת המידע המודיעיני מהמשטרה למח"ש, ובכך סירס אותה כמעט לחלוטין.
אז כן ביבי או לא ביבי, הדברים הללו אולי יתבררו בתביעת הפיצויים הגדולה שהגיש סעדה בגין התעמרות במקום העבודה, ואולי לא. כך או כך, השתיקה המביכה של גלי בהרב־מיארה ועמית איסמן היא עדות עגומה לכך שחשבון נפש מערכתי עמוק לא נראה באופק.
מטעמו של פרקליט המדינה לשעבר, שי ניצן, נמסר: "ה'פצצות' שנחשפות בכתבה הן כולן 'פצצות דמה'. אשר לפרשת אום אל־חיראן, בריאיון שנתן סעדה לערוץ 12, הוא התעלם כליל מפסק הדין של בג"ץ שניתן בדיוק באותו עניין, שאישר לחלוטין את עמדת ניצן. בג"ץ נתן את פסק דינו לאחר שבחן את חומר הראיות הגולמי שנאסף בתיק, ולפיו קבע כי החלטת ניצן, שלא להורות על חקירה באזהרה של השוטרים, בניגוד לעמדת מח"ש, היא סבירה לחלוטין. אשר לשאלה אם המנוח אל־קיעאן היה מחבל (כטענת המפכ"ל) או חף מפשע (כטענת מח"ש), בג"ץ קבע – בדיוק כמו ניצן – כי יש אינדיקציות לכאן ולכאן, וכי צדק ניצן כאשר קבע כי אין צורך להכריע בשאלה זו. הטענה המועלית בכתבה, כאילו הראיות שאספה מח"ש לא נדונו בבג"ץ מסיבה פרוצדורלית, פשוט אינה נכונה, שכן כל הראיות לפני השופטים. גם הטענה שבכתבה, כאילו בג"ץ 'לא הכריע' במחלוקת בין ניצן למח"ש, איננה נכונה. מח"ש דרשה לקבוע כי המנוח היה חף מפשע, ואילו ניצן סבר שאין צורך משפטי להכריע בשאלה הזו. בג"ץ קיבל לחלוטין את עמדת ניצן. גם הטענה שניצן התעלם מדו"ח זיאד היא שגויה, שכן דו"ח זה מוזכר בהחלטת ניצן וגם בג"צ בחן אותו והתייחס אליו.
בריאיון טען עוד סעדה, כי מיילים של ניצן מלמדים כביכול על קשר בין פרשה זו לתיקי נתניהו. אלא שהנציב רוזן בחן ביסודיות את מלוא החומר הרלוונטי וקבע כי טענה זו אינה נכונה. בכך הסתמך גם על דברי ראש מח"ש לשעבר אורי כרמל, שהבהיר אף הוא לנציב כי טענה זו חסרת שחר.
אשר לפרוטוקול הפגישה המכונה 'פגישת הצעקות', שבה השתתפו המפכ"ל וראשי מח"ש – הוא נועד מטבע הדברים להעלות על הכתב את שסוכם בדיון ולא את האוירה שבו.
אשר לטענה שעלתה בריאיון כאילו שוטר שהשתתף בחקירת ניר חפץ ביקש למסור עדות על מעשים פליליים כביכול שבוצעו בחקירה, בתמורה לחסינות, ומנהלת מח"ש מנעה זאת – ניצן הוכיח בראיונות שנתן כי בתקופה שבה נחקר ניר חפץ כחשוד, מנהלת מח"ש טרם נכנסה לתפקידה, וממילא מדובר בטענה שקרית. שום להטוט מילולי לא יכול ליישב סתירה זו.
אשר לכתבה בנושא שפרסם יפרח בשבוע שעבר, שלה למרבה הצער לא ניתנה לניצן אפשרות להגיב אף שנמתחה בה ביקורת חריפה עליו, נאמר רק זאת: בכתבה נכתב כי 'כל בר דעת מבין שאם אפילו רק שליש מהדברים שאמר סעדה נכונים – האדמה צריכה לרעוד'. אלא שבראיונות נרחבים שנתן ניצן ובמאמר שפרסם בעיתון אחר, שאפשר לו להביא עמדתו בהרחבה, הוא הבהיר כי לא שליש ולא רביע מהטענות הן נכונות, אלא מדובר באוסף של שקרים, חצאי אמיתות וטענות מופרכות שאין להן יסוד".
