"זו הפעם הראשונה בחיי שאני מבקר ביישוב בדואי", הודה הרב מאיר נהוראי בסיום המפגש שהתקיים השבוע ביישוב חורה בין רבני ורבניות בית הלל למנהיגים מהחברה הבדואית. "כרב המושב משואות־יצחק אני פוגש מדי פעם אזרחים בדואים בשדות המושב ובדרכים, אבל אף פעם לא נכנסתי ליישוב בדואי. מעכשיו ארגיש יותר בנוח להיכנס".
ד"ר איברהים אל־עטונה, פסיכולוג המנהל את מרכזי החוסן בחברה הבדואית, השמיע וידוי דומה: "אני מחשיב את עצמי כמעורה בחברה הישראלית, ובכל זאת המפגש הזה שובר גם אצלי מחיצות, מכיוון שאנחנו רגילים לחשוב שיהודים דתיים חובשי כיפות הם אלו שהכי שונאים את הבדואים… יש פה משהו לא טריוויאלי בכלל". פרופסור ג'יהאד אל־סנע, ראש המחלקה למדעי המחשב באוניברסיטת בן־גוריון, סיפר שבצעירותו השתתף במפגשים רבים בין תלמידים יהודים לבדואים, אך לצערו המפגשים הללו נעלמו מהנוף. הרב יוסי סופר, חבר הנהלת בית הלל שארגן את המפגש, סיכם ואמר לחבריו: "היה חשוב לי שתכירו את השמות הפרטיים של האנשים כאן. זה לא 'הבדואי' מהתקשורת, אלא עאטף, איברהים, סאלח וסיהאם".
לפני כן, במשך כשעתיים, ישבו כעשרים מרבני ורבניות בית הלל במרכז המחוננים של חורה, והקשיבו לנציגי החברה הבדואית שהגיעו למפגש. ד"ר עאטף אבו־עג'אג', מרצה מאוניברסיטת בן־גוריון המתגורר בכסייפה, אמר שהחברה הבדואית היא "מוצר טוב בעטיפה לא טובה". הוא סיפר על שינויים דרמטיים שמתרחשים במגזר בתחומי מעמד האישה וההשכלה הגבוהה, וטען שהחברה הבדואית איננה יכולה להסתפק בטענות כלפי המדינה אלא חייבת לקבל אחריות ולהוביל מהלכים בעצמה.
סיהאם אבו־עסא, מנהלת חטיבת ביניים ביישוב תל־שבע, סיפרה שהצעירים אומנם יוצאים היום יותר לאקדמיה, אך מבחינה תרבותית הם מנותקים יותר מהחברה הישראלית. בעבר הם צפו בטלוויזיה הישראלית וידעו טוב יותר עברית. היום, בעידן הרשתות החברתיות, הם נשארים בתוך הבועה התרבותית שלהם ונחשפים פחות לתרבות הישראלית.
מנכ"ל בית הלל, בעז אורדמן: "יש פה ניסיון להוות דוגמה כרבנים מול השיח המקצין, וללכת להקשיב לאנשים שאנחנו לא מסכימים איתם"
הרבנים והרבניות של בית הלל שאלו גם שאלות קשות, על התמודדות עם אלימות במשפחה ועל ההתנגשויות בין התרבות השבטית לחוק הישראלי. הם הופתעו לשמוע מהנציגים הבדואים שבגלל האלימות ביישובים המוכרים, רבים מעדיפים להתגורר דוווקא ביישובים לא מוכרים שבהם יש יותר ביטחון אישי.
המפגש בחורה היה רק תחנה אחת במסע ההקשבה של בית הלל, מסע בן שבוע שיצא לדרכו ביום רביעי שעבר בבית הנשיא בירושלים וגם הסתיים אמש בבירה, בערב הוקרה לעובדים הסוציאליים ובלימוד סוגיות רווחה. בדרך עברו הרבנים והרבניות בחוות מלאכי־השלום ובגבעת־הראל, ביצהר ובאלון־מורה, בירוחם, לוד, נתיבות, תל־אביב, מדרשת אורנים, טבעון, קיבוץ גבת, בית־שאן וטירת־צבי. הם נפגשו בין השאר עם נוער גבעות בשומרון, עם יהודים וערבים בלוד, נשות גרעין מנתיבות, חקלאים בגליל וחרדים בירושלים. בתחנות שבדרך הם עסקו בסוגיות ציבוריות, כמו המסורתיות, משבר הדיור, המהגרים בדרום תל־אביב, אתגרי החקלאות והמשילות, ורפורמת הגיור.
נעים להכיר
ארגון בית הלל הוקם בשנת 2012 על ידי הרב רונן נויבירט ז"ל, במטרה לשמש "מנהיגות תורנית קשובה". הארגון, שמזוהה עם החלקים הליברליים יותר בציבור הדתי, כולל כמאתיים רבנים ורבניות המשמשים בתפקידי מנהיגות תורנית בישיבות, במדרשות ובקהילות. הרעיון לקיומו של מסע ההקשבה נולד בעקבות ציון עשור לארגון. הנטייה הראשונית של ראשי הארגון הייתה לקיים כנס הלכתי, אך מחשבה נוספת הובילה דווקא לרעיון המסע.
"כנס הוא בסופו של דבר ערב אחד שנגמר, יש לו עלות גבוהה והוא לא מחבר את הארגון", מסביר יו"ר הארגון הרב מאיר נהוראי. "כארגון שמגדיר את עצמו כקשוב, חשבנו שהרבה יותר הולם לציין יום הולדת בהקשבה אמיתית לאנשים במקום שבו הם נמצאים". מנכ"ל הארגון בועז אורדמן מציין מטרה נוספת של המסע: "מעבר לצורך שלנו כרבנים לעצור ולהקשיב לחברה הישראלית, יש פה גם ניסיון להוות דוגמה כרבנים מול השיח המקצין בחברה שגורר שסעים, וללכת להקשיב גם לאנשים שאנחנו לא מסכימים איתם. הקשבה אינה חייבת להסתיים בהסכמה, אבל אנחנו מאמינים שהיא מולידה דיאלוג ותיקון".
תוכנית המסע נבנתה על ידי הרבנים והרבניות בארגון, המתגוררים במקומות שונים ברחבי הארץ. "בבחירה בין מי שקרובים לעמדותינו ובין מפגש דווקא עם רחוקים, העדפנו את הרחוקים יותר", אומר הרב נהוראי. לפני היציאה למסע עברו הרבנים והרבניות סדנה שבה למדו כיצד להיכנס לעמדה של הקשבה. על קדמת האוטובוס שבו נסעו נתלה השלט "נעים להכיר", ולצד תפילת הדרך, כל יום במסע נפתח גם בתפילה מיוחדת להקשבה שחיברה חברת בית הלל, המשוררת והרבנית שרה פרידלנד בן־ארזה.
כשאני שואל את הרב נהוראי על מפגשים שהשפיעו עליו במיוחד, הוא מציין את המפגש עם נוער גבעות בחווה חקלאית בשומרון. "הייתי לי סטיגמה על חוות בשומרון, והיא השתנתה לגמרי אחרי שראיתי את העבודה החינוכית הטובה שנעשית שם, שמלווה גם בגבולות ברורים. התלהבתי מכך שבני נוער קמים מוקדם בבוקר, לוקחים אחריות ומנתבים את אנרגיות הנעורים שלהם לעשייה חקלאית. בשבילי זה היה חידוש. באופן כללי גיליתי בשומרון שכשמבקרים אנשים במקום שלהם, חלק מהתבניות משתנות וההקשבה נעשית יותר עמוקה, גם כשלא מגיעים להסכמה".
כמעט בכל מקום מצאו אנשי בית הלל דלת פתוחה למפגש. המקום היחידי שבו נתקלו בקושי לקיים שיח, היה בעת הרכבת פאנל בנושא מוסדות החינוך של הציבור הדתי־לאומי, מפגש שהתקיים בעמק המעיינות. לצד נציגים של החינוך הממלכתי־דתי באזור ותומכיו, הם ביקשו לשמוע גם את קולותיהם של אנשי מוסדות החינוך התורני באזור, אבל לא הצליחו למצוא נציג שיסכים להשתתף בשיח המשותף.
מסע הרבנים הסתיים בתאריך הולם, ערב תשעה באב, יום חורבן הבית. על פי אגדות החורבן, לו הייתה יותר הקשבה בירושלים של ימי בית שני, אולי ניתן היה למנוע את חורבנו. בשבוע הבא כבר נציין את ט"ו באב, יום של חתונות שחיברו בין שבטים והפילו מחיצות בתוך עם ישראל. על פי הגמרא בסוף מסכת תענית, המתארת את מחולות בנות ישראל בכרמים בט"ו באב, גם השידוכים שנוצרו שם החלו בקריאה להקשבה.
