בתחילת השבוע הבא נציין את יום השנה ה-17 לגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון. והנה, קרוב לשני עשורים לאחר ביצוע תכנית ההתנתקות, איומי הטרור עומדים במקומם. בתשס"ה הזהיר הימין הישראלי שמעבר לכאב הגדול שבעזיבת חבל ארץ יפהפה ונטישתו, ומעבר לקושי בעקירת אנשים ממקום מגוריהם בכפייה ובסכנה הטמונה במהלך – זהו בעיקר מהלך לאומי מיותר. אם היום, בתשפ"ב, כבר מעל ל-48 שעות אלפים מתושבי עוטף עזה נמצאים בסגר הרמטי בגלל איום של הג'יהאד האיסלמי, לשם מה יצאנו מעזה?
אם אריאל שרון היה רץ היום לכנסת, השאלה הראשונה שהיינו שואלים אותו הייתה על הבטחת הבחירות הגדולה ביותר שלו: ביצוע תוכנית ההתנקות תמורת שקט ביטחוני. המטרה הייתה היפרדות סופית מרצועת עזה וביטול איום הטילים לעבר ישראל. כיום אפשר להגיד בקול: ההבטחה הזו לא קוימה. גם אנשי השמאל הגדולים ביותר לא יוכלו לסנגר על מי שהבטיח להם שקט חסר תקדים מהגבול העזתי.
מה שנחשב בזמנו תוכנית מדינית שיצרה מחלוקת עמוקה בחברה הישראלית, הוא היום הסכמה חד משמעית ומוסכמת: היציאה מגוש קטיף הייתה מהלך אסוני שאנו עדיין משלמים עליו.
"אני מבין בביטחון, ואני מבטיח לעם ישראל 40 שנים של שקט", אמר אז ראש הממשלה אריאל שרון. כמה חבל שהוא לא זכה (וכמה חבל שאנחנו כן זכינו) לראות את המבצעים המדממים, את עשרות ההרוגים בכל סבב לחימה בדרום, את הילדים שגדלו ביישובי הגדר בפחד ובאימה בצל האזעקות. את המנהרות, את הבלונים, את הקסאמים, את החומות. את המצב שלא השתנה בכלל ולמעשה החמיר בצורה קיצונית. ככה, מיותר.
אולי התכלית הייתה שונה, כפי שהיטיב לנסח זאת העיתונאי דאז וראש הממשלה כיום, יאיר לפיד, בטור בידיעות אחרונות ב- 2006: "זה מעולם לא היה קשור לפלסטינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום, לתשישותו היחסית של צה"ל או לכל אחד מן ההסברים שניתנו לנו. המניע היה אחר לגמרי הפרת האיזון העדין בין חברת המתנחלים לבין החברה הישראלית. הוחלט ללמדם שיעור בצניעות, ואולי גם בדמוקרטיה".
אכן, הציבור הישראלי למד שיעור בצניעות. הוא למד שלא צריך להקשיב לכל אלוף לשעבר או לכל מי שטוען שהוא "מבין בביטחון". בסופו של יום, הציבור המתנחלי, שיש שאוהבים להתנגח בחוסר הבנת המציאות שלו, התגלה כמפוקח יותר, כריאליסטי יותר וכמי שראה יותר טוב מכולם את הדברים נכוחה.
הבעיה היא שאנחנו טובים בלשכוח.
הסטיקר הפופולרי שנשא את הסלוגן "לא נשכח ולא נסלח" כבר התקלף, הצמידים הכתומים התבלו והפצע קצת הגליד. אבל גם היום 17 שנה אחרי, אחינו תושבי עוטף עזה שמתחבאים בבתיהם מאיומי האויב שאנו טיפחנו, דואגים להזכיר לנו שהגירוש מיישובי גוש קטיף וצפון השומרון היה איוולת מיותרת בעלת מחיר כבד מדי.
