"פרשת היעלמותו של מוישי קליינרמן", פתחה יונית את האייטם הבא במהדורה המרכזית אמש (ד') במבט שאפשר להגדיר כחמור סבר אפילו בשבילה. "היום עוד התפתחות בפרשה עם מעצרים של שני חשודים נוספים… שאחד מהם כבר שוחרר".
ימות המשיח. ההיעלמות המסתורית של הנער החרדי, זו שלא זכתה לשום סיקור, ואז עלתה לתודעה הציבורית בזכות ההתעלמות הזו של תקשורת המיינסטרים, סוף-סוף הגיעה לשיאה של כל שערורייה: התייחסות נאותה בפריים טיים של הערוץ הכי נצפה במדינה.
אבל רגע, כשאומרים "עוד התפתחות בפרשה", למה הכוונה בדיוק? כפי שנאמר בהמשך האייטם בן הדקה וחצי, כמעט כל פרק בפרשה הזו נמצא תחת צו איסור פרסום. רשמית, אנחנו יודעים שמוישי קליינרמן נעלם לפני כארבעה חודשים באזור מירון, שהיו חיפושים משטרתיים נרחבים, שלא מצאו אותו עד היום, שהמשפחה שלו מודאגת, שנעצרו כמה חשודים. זהו, כאן נגמר הסיפור, רשמית.
עכשיו, נסייג רגע ונגיד שזה כשלעצמו מקרה מזעזע; צעיר שנעלם בנסיבות מסתוריות, כשברור מעצם העובדה שנעצרים חשודים שמדובר באירוע פלילי, ולא סתם בנער חסר מזל שיצא לטייל ונפל מאיזה צוק, מספיק כדי להדיר שינה מעינינו ולדרוש שייעשה פה צדק. אבל, יחד עם זה, אנחנו לא באמת יודעים יותר. למה בדיוק הוא נעלם? האם יודעים אם הוא חי או מת? מה, בעצם, הסיפור פה?
זו לא סתם שאלה. כנראה שיש די הרבה אנשים שיודעים מה באמת קרה שם, או לפחות שמעו הרבה שמועות, אבל אסור להם לספר שום דבר, כי יש צו איסור פרסום. במצב כזה, מה הערך בסיקור אינטנסיבי של הסיפור הזה? איזה ערך תקשורתי יש לחצאי משפטים מעורפלים שמהונדסים באופן מכוון כך שלא יחשפו שום דבר על הפרשה הזו? הרי לצערנו, זה לא מקרה ההיעלמות היחיד כאן בארץ. למה הוא זוכה לכל כך הרבה תשומת לב? תגידו "כי הוא מזעזע במיוחד". כן? למה בדיוק הוא מזעזע? הרי אסור להגיד כלום, נכון?
אין פה מילה של ביקורת נגד קרוביו של קליינרמן, שבאופן טבעי מנסים לעשות הכל כדי לסגור את הפרשה הזו, כולל לערב את התקשורת. אבל אי אפשר להתנהל ככה. המשחק הכפול הזה שבמסגרתו מספרים רק מה שאפשר תחת צו איסור פרסום, מתוך הבנה שמי שמעוניין כבר קרא את הפרטים העסיסיים בווטסאפ או בטלגרם, הוא פארסה עצובה. אם אתם יכולים לספר לנו מה קרה, אנא ספרו. ואם לא, אנא, עברו לסיפור הבא.
