שתדעו לכם שזה בכלל לא פשוט לכתוב טור שבועי. במיוחד מדור סיפורים. ובמיוחד כזה שמוגבל לסיפורים מהישיבה. כמה ספציפי אפשר להיות בחיים האלה? אבל מה לעשות. בינתיים אני נהנה מזה. בינתיים אין לי תלונות, אפילו להפך. אני מודה להשם (ולעורכת כמובן) בכל הזדמנות.
הרבה פעמים חברים שואלים אותי, תגיד עדן, איך יכול להיות שלמדנו באותה הישיבה, אכלנו את אותו האוכל, גרנו באותה הפנימייה, התנדנדנו על אותם הספסלים החורקים, ולך יש כל כך הרבה סיפורים מהישיבה ולנו יש מקסימום את הסיפור ההוא על הרב זק"ש שננעל בשירותים וצעק וצעק ואף אחד לא שמע אותו במשך שעות עד שיעקב האחראי על המטבח חילץ אותו באורח נס (לא סיפרתי כאן עדיין את הסיפור הזה כי חסרים לי בו כמה פרטים וגם כי הוא סיפור ממש טוב שכדאי לשמור לזמן קצת פחות קודר מהשבת של תשעה באב).
אני מטבעי טיפוס נוסטלגי, אני אוהב את מה שקרה פעם. כל פעם. במיוחד פעם ששייך לי. הנבירה השבועית הזו בזיכרון מאפשרת לי כל מיני דברים שלא היו קורים אילולא הטור הזה
על השאלה הזו יש לי כל מיני תשובות ואני בדרך כלל מתאים אותן למי ששואל. אבל התשובה האמיתית היא שאני מטבעי טיפוס נוסטלגי, אני אוהב את מה שקרה פעם. כל פעם. במיוחד פעם ששייך לי. הנבירה השבועית הזו בזיכרון מאפשרת לי כל מיני דברים שלא היו קורים אילולא הטור הזה. אני מוצא את עצמי מחדש קשרים עם אנשים שלא פגשתי שנים כדי לברר פרטים נשכחים שקשורים לכל מיני זנבות סיפור שיש לי. אני מקבל תגובות מגוונות ומצחיקות מהאנשים שלמדו איתי לפני שנים ואני אפילו לא זוכר איך הם נראים. אבל השיא היה לפני כמה שבועות, באיזה ערב שבו קיבלתי מידע סודי ואמין ביותר, שאפילו ראש הישיבה שלי מפעם קורא את הטור הזה לפעמים! הייתם מאמינים? ראש הישיבה חמור הסבר, האיש ששנים הסתכלנו עליו מלמטה למעלה, שהערצנו, שאהבנו ושנאנו כל כך, שחשבנו שהוא האיש הכי מפחיד עלי אדמות, הוא־הוא קרא את הסיפורים שלי.
לא צריך להגזים, כן? הוא לא עשה מנוי למקור ראשון ואפילו לא שאל את מוצש מהשכנים. לפי מה שהבנתי הוא מקבל צילום של הטור לוואטסאפ. ובכל זאת, העובדה הזאת ריגשה אותי והרעישה אותי ושימחה אותי עד מאוד. וכששאלתי את מי שהביא לי את בשורת הזהב מה ראש הישיבה חושב על הטור, הוא סיפר שהראש ישיבה אמר משהו כמו "שמעתי שעדן נהיה מודרני… כותב סיפורים, שירים…" ואנחנו צחקנו נורא, בעיקר כי אין שום דבר מודרני בכתיבת סיפורים ושירים. אבל גם כי חבר נוסף שהיה איתנו עשה חיקוי מושלם של ראש הישיבה אומר את המשפט הזה, והחבר המשיך לספר שראש הישיבה הוסיף שלדעתו רוב הדברים שאני כותב הם שטויות ורק לעיתים נדירות יש לי איזו הברקה, ואנחנו צחקנו שוב. צחוק אמיתי, משוחרר, חופשי. למרות הדברים ה"לא נחמדים" לכאורה כי לא משנה מה, כיף לגלות, גם באיחור של שנים, שראש הישיבה שלך מתעסק לפעמים בשטויות. זה אנושי ונוגע ללב.
אחרי שהחבר סיפר מה שסיפר, פתאום התחשק לי לצלצל לראש־ישיבה, ככה בלי להתבייש. לשאול אותו, מה שלומך הרב? איך החיים? איך החבר'ה בישיבה? עדיין משגעים אותך? עדיין מבריזים משבתות? תאמין לי, עזוב אותך הרב. תפוס גמרא וסטנדר ותלמד כמו שאתה יודע. אל תפריע לעצמך ותראה פלאים וישועות. חוץ מזה, שמעתי שאתה קורא את מה שאני כותב וזה מה זה ריגש אותי. באמת הרב. תגיד קראת את הטור ההוא על נינט? טוב, לא חשוב, אני לא רוצה להפריע, רק לאחל לרב קיץ בריא וכל טוב. כל טוב.
אז נכון שהשיחה הזו לא התקיימה באמת, אבל המחשבה הטבעית והמשעשעת דווקא כן לקיים אותה נבעה מסיבה אחת פשוטה: הזמן עבר.
הרבה פעמים כשאני מתיישב לכתוב את הטור הזה אני פוגש את עצמי של תקופת הישיבה. את הצעיר שהייתי – התמים, הממושמע, המרדן, הלמדן, התוהה, המשוטט, המשתדל, המתפלל. ואני חושב שאם האני של היום היה פוגש את האני של אז, הוא היה מניח יד על כתפו, מבקש ממנו סיגריה, מסתכל איתו לאופק הרחוק ואומר לו: מכיר את הסיפור על רבי עקיבא שראה שועל מגיח מבין קודשי הקודשים וצחק כשכולם בכו? איזה סיפור מהמם זה, אה? אני רק רוצה שתדע לך שככה החיים האלה. תמיד יש מצב לאיזו גאולה באופק. אין לי מושג מתי. אין לי מושג אם בכלל. אבל טוב לצחוק עכשיו על מה שאולי יקרה. "אז יימלא שחוק פינו": המילה "אז" היא גם עבר וגם עתיד, ואם בהווה תזכור את זה, יש מצב שיום אחד ראש הישיבה יקרא את הסיפורים שלך, הזוי לא?
